1 באוג׳ 2009

אנשים מטורפים למעלה


אני אפתח בהתנצלות המסורתית - שוב מעל חודשיים ללא עדכונים. אני כל פעם חושב שהנה אני הולך לחזור לעדכן ואז לא עושה את זה... קבלו כפיצוי המלצה שווה.

Mad Men / הגברים של שדרות מדיסון
מדובר על סדרה אמריקאית משובחת שעוסקת בעולם האגרסיבי, פוריטני ושוביניסטי של שנות השישים של ארה"ב.
בהתאם לתפיסת העולם של אז, גם הסדרה מתחלקת לשני עולמות - עולם הגברים ועולם הנשים. הקשר בין שני העולמות מתבצע כמעט אך ורק במיטה ובאופן מאוד לא מונוגמי.
הגיבור הראשי של הסדרה הוא דון דרייפר, פרסומאי מצליח, אחד המובילים בחברה הגדולה למדי שלו. הוא נשוי ואב לילדים אך יש לו מישהי מהצד, כמו לדמויות רבות אחרות. יש הרבה מסתורין סביב דמותו. מדי פעם אנו נחשפים לרמזים מעברו שממנו הוא מנסה לברוח.
דמות מרכזית נוספת היא של איש יחסי הלקוחות של החברה, פיט קמפבל, השואף להיות יותר מזה. הוא מושפל ע"י דון ואנשים אחרים בחברה באופן קבוע למרות היותו כמעט היחיד שמעז לחשוב מחוץ לקופסא. הוא מנהל סוג של רומן עם פגי, המזכירה החדשה שקצת מזכירה אותו - גם היא שואפת לשבור את תקרת הזכוכית ולהתקדם.
לפגי העניין קשה הרבה יותר שכן השוביניזם בחברה מגיע גם מהגברים וגם מהנשים ומה שמצופה מאישה זה להיראות טוב ולעשות כל מה שהגבר אומר. למרות זאת, היא בטוחה בעצמה ובדרכה הצנועה שואפת להתבלט.

כיף לי לצפות בסדרה בעיקר כי העולם הזה של ארה"ב הגזענית והשמרנית לא נחקר מספיק בסדרות טלוויזיה. תמיד יש תחושת 1984 של "אמריקה סובלנית ונחמדה וכך היא הייתה תמיד" ככה שנחמד שיש מישהו שבועט למיתוס בפרצוף אבל אחרי זה גם מחטא לו את הפצעים. הסדרה כתובה ומשוחקת היטב וכמו בטובות שבהן, כל פרק הוא חוויית צפייה הדורשת עיכול ועיבוד.

הסדרה משודרת ברשת AMC שאליה הגעתי בעקבות Breaking Bad. מסתבר שהרשת הזו הפיקה רק את שתי הסדרות האלה עד עכשיו (Mad Men היא הראשונה) ושתיהן הצלחה ביקורתית מסחררת. למישהו מגיע בונוס שמן.
העונה השלישית מתחילה ב-16 לאוגוסט בארה"ב.

22 במאי 2009

יומיים בפריז אחרי חודשיים בלי עדכון

שלום לקהל הקוראים הנאמן שלי.
אני ייודע שכבר המון זמן לא פרסמתי שום דבר חדש. הייתי עסוק וגם הייתה לי תחושה שלא באמת קוראים את מה שאני כותב. בזמן האחרון הופתעתי כשקיבלתי פניות רבות ושאלות למה אני לא מעדכן, אז החלטתי לעשות קאמבק (זה פופולרי עכשיו). לכבוד הקאמבק, סרט משובח ביותר.

2 Days in Paris / יומיים בפריז (2 ימים בפריז הוא התרגום הרשמי)
שחקן: אדם גולדברג
במאית, שחקנית, תסריטאית, נערת המים והמסג'יסטית הראשית: ג'ולי דלפי

הסרט מציג את העלילה שלו בשלמותה כבר בכמה דקות הראשונות: ג'ק (גולדברג) ומריון (דלפי) הם זוג בחופשה. הם שנתיים ביחד ונסעו לחופשה באיטליה. עכשיו יש להם יומיים לחכות לטיסה חזרה לניו יורק והם מעבירים אותם בעיר הכי רומנטית בעולם שהיא גם עיר מולדתה של מריון.
הset-up נשמע מאוד רומנטי, אבל ככל שאנחנו מתוודעים יותר לזוג אנחנו נחרדים יותר. ג'ק הוא אינטליגנטי ושנון אבל גם סוציומט, היפוכונדר ויהיר. מריון יפה ושנונה אבל גם שקרנית, תחמנית ולא מתחשבת. האם החופשה בעיר החלומית תהיה המפלה שלהם או דווקא תגבש ותחזק את מערכת היחסים ביניהם?
השאלה הזו מרחפת ברקע במשך כל הסרט אבל אין הרבה זמן לחשוב על זה כי אנחנו מוצפים ללא סוף בבדיחות, שנינויות וסיטואציות קומיות מבריקות. ההתנגשות בין תפיסת העולם היהודית-ניו יורקית של אדם גולדברג ודמותו לבין ג'ולי דלפי ודמותה מתבטאת כמעט בכל סצינה. למשל, אחד הויכוחים החריפים ביותר פורץ כאשר מתברר שג'ולי חשפה בטבעיות גמורה תמונה מאוד אינטימית של ג'ק לכל המשפחה שלה והיא אפילו לא מבינה מה הבעיה עם זה.
מה שמוסיף עוד פלפל לתבשיל הוא דמויות המשנה הרבות וטובות שיש בסיפור. אביה של מריון הוא צייר מטורף שסקס הוא הרבה יותר ממוטיב בציוריו והתחביב שלו הוא לשרוט מכוניות שחנו שלא כחוק. מתיו הוא מאהבה לשעבר של מריון (אחד מהם) והוא מעוניין לשמור איתה על קשר בדרך מאוד צרפתית.

אם אתם מאוהבי הטקסטים השנונים, שווה מאוד לראות את הסרט, במיוחד בגלל שהדמויות שלו כל כך מציאותיות על כל פגמיהן ולא מכונות מילים כמו 'בנות גילמור' או אנשי 'הבית הלבן'.
בון וויאג'.

14 במרץ 2009

I drink your Milk

'מילק' / 'Milk'
במאי: גאס ון סנט שחקנים: שון פן, ג'וש ברולין

בעקבות בקשה של חבר מועצת התה, הזדרזתי לצפות בסרט ולכתוב עליו במסגרת שתו"ת. היה שווה את זה.
הסרט נפתח בדרך מאוד קריפית לצופה הישראלי. השנה היא 1978. אישה כלשהי ניצבת בפני מצלמה בפתח בית חולים ומודיעה בקול רועד קצת על מותם של המפקח מילק וראש העיר של סן פרנסיסקו בידיו של מתנקש. מכאן אנחנו חוזרים 8 שנים אחורה ורואים בסדר כרונולוגי את הדרך שעשה הארווי מילק עד לצמרת היחסית.
כמו שאפשר להבין מהפתיחה, הסרט הזה לא בונה על להפתיע מישהו. כמו סרטים ביוגרפיים אחרים, הוא מתמקד בדמות אחת בלבד לאורך תקופה למשך כל הסרט. הוא יוצא מתוך הנחה שאנשים יודעים שמעו שהיה איזה פוליטיקאי הומו כזה שהרגו אותו ומה שהם רוצים לראות זה איך זה קרה.
אז בשנת 1970 הארווי מילק מרגיש שהוא לא עשה עדיין שום דבר שהוא יכול להתגאות בו, והוא כבר בן 40. הוא פוגש בחור צעיר, מפתה אותו בכריזמטיות וביחד הם פותחים חנות צילום באזור שהיו בו כבר לא מעט הומוסקסואלים. למרות זאת, הסובלנות אליהם עדיין הייתה נמוכה. מילק מתעצבן מבעלי החנויות שמחרימים אותו ומתחיל לנאום ברחובות על הצורך להתאחד ולפעול יחדיו למען מטרה משותפת. טיפין טיפין הוא צובר כוח ולסביבתו אין ברירה אלא להכיר בקיומו ולשתף איתו פעולה או לפשוט רגל (במקרה של חנויות).
הומואים מרחבי כל העולם מגיעים לשכונה והארווי הוא הגיבור של כולם, זה שמעז. אבל החיים לא טובים כל כך להומואים בארה"ב. כוחות פוליטיים בשילוב עם הכנסייה פועלים כדי להעביר חוקים המאיימים לשלול זכויות אזרח רבות מקהילת ההומואים והלסביות ומילק וחבריו מריצים קמפיין נגדי בניסיון למנוע את הפיכתם לאזרחים סוג ב'.
שון פן נהדר בתפקיד מילק. שפת הגוף היא מאוד גיי אבל בלי להקצין. הוא מתנשק לא מעט עם גברים במהלך הסרט ולמרות שאני מכיר אותו מסרטים אחרים ויודע שהוא לא הומו, לא התקשיתי בכלל להאמין לו. אין ספק שהוא נכנס לדמות בצורה מעולה.
הסרט מעניין ומעשיר את הידע על התקופה והמאבק אבל בה בעת סובל מהחסרונות הרגילים של סרטים ביוגרפיים. ההתמקדות הטוטאלית בדמות אחת שלא כל דבר בחיים שלה מעניין. עלילות המשנה על מאהב נוסף אולי משמעותיות למילק עצמו אבל אותי בכלל לא עניינו. גם המאבקים הפוליטיים די חזרו על עצמם. הוא מנסה, לא מצליח ואז שוב מנסה וחוזר חלילה. זה קצת מעייף.
אי אפשר לכתוב ביקורת על הסרט מבלי להתייחס לפוליטיקה הרלוונטית לימינו - ההשוואה בהחלט במקום והיו כמה נקודות בסרט שממש ציפיתי שהוא יגיד - Yes, we can! יפה לראות איך ההסטוריה חוזרת, נקווה שלא כל ההסטוריה תחזור במקרה הזה.

10 במרץ 2009

השומרים קמים לתחייה - וזה נראה טוב.


השומרים / Watchmen
במאי: זאק סניידר
עפ"י קומיקס של: אלאן מור.

לפני כמה חודשים המלצתי פה על קומיקס מדהים שקראתי ועכשיו שהוא הפך לסרט גם ראיתי אותו בקולנוע.
בתור מי שבא עם היכרות מעמיקה של החומר הופתעתי לגלות שהסרט לא הורס את המקור. שמעתי כבר קודם שהעיבוד הוא מאוד נאמן למקור, אבל זה בפני עצמו הוא לא ערובה לסרט טוב. לדעתי הסרט הצליח להכניס את כל הדברים העיקריים ובעיקר לשמור על המסר ועושר הדמויות.
כדי לא לחזור על עצמי, מי שלא מכיר את הרקע יכול לקרוא את מה שכתבתי על הקומיקס. בגדול הקטע הוא גיבורי על בעולם האמיתי. במרכז הסרט עומדת התעלומה - למה הגיבורים מנוטרלים אחד אחרי השני, את מי זה משרת ולמה?
מה שזה מביא אליו הוא אוסף של דמויות מגניבות לאללה כמו הקומיקאי בתמונה - מחסל חסר מצפון בשירות הממשלה המקצין את האופי האנרכסיטי של החברה. כמו כן, אנחנו מקבלים כמה סצינות אקשן לא רעות בכלל בנוסף לאנשים שנשברות או מעוקמות להם הידיים תוך כדי גישושים אחר האמת.
למרות שהסרט ארוך, נהניתי מכל רגע שלו. יש פסקול מגניב (אפילו שהוא קצת צועק את זה) והאפקטים המיוחדים מרהיבים ממש (אוסקר?), במיוחד בסצינות כמו סצינת החלום.
אחי שקרא רק חלק מהקומיקס התלהב עוד יותר ממני, כך שלא חייבים לקרוא קודם כדי ליהנות.
במהלך ההקרנה שהייתי בה האולם היה כמעט ריק ועדיין יצאו 4 אנשים באמצע, די מוזר. כנראה שהסרט לא אוניברסלי כמו שאני מדמיין. יכול להיות שהייתה להם בעיה עם זה שהגיבור הראשי (זה עם מסיכת הדיו) מקשקש הרבה או שיש כמה סצינות די מגוחכות. מחיר שווה לסרט פשוט טוב, לדעתי.

5 במרץ 2009

הנה באה הרכבת וכולם עולים


לאחר הפצרות חוזרות מצד כמה מחבריי התרבותיים, חלקם חברי מועצה, ראיתי סרט של ווס אנדרסון שעד עכשיו רק שמעתי את שמו אבל לא ראיתי את סרטיו (בדיעבד, גיליתי ש'המירוץ לצמרת של מקס פישר' או Rushmore המשובח זה סרט שלו. אז דווקא כבר ראיתי ואהבתי סרט שלו בעבר).
הסרט שראיתי נקרא "רכבת לדארג'לינג" או The Darjeeling Limited.

אני בורר את מילותיי בקפידה כדי לא להרוס את הקטעים הקטנים אך המשמעותיים של הסרט. למשל, סצינת הפתיחה שהיא בעיניי אחת מהפתיחות הכי טובות שראיתי לסרט כלשהו. היא נותנת לך להניח דברים מסויימים על הסרט רק כדי להפריך את זה לחלוטין כמה דקות אחרי זה. רק בשביל הפתיחה שווה לראות.
מה עוד טוב בסרט? הוא מצחיק. בדרך כלל לא בצורה של בדיחות כי כאלה כמעט ואין בסרט אלא בעזרת סיטואציות על גבול האבסורד אבל אף פעם לא חורגות ממנו.

הדמויות בעלות הרבה עומק בניגוד לקומדיה רגילה. העיקר בסרט הוא הדינמיקה בין שלושת הדמויות הראשיות. שלושה אחים על רכבת באמצע הודו בדרכם ליעד עלום הידוע רק לאח הגדול השתלטן. הם מנסים להתמודד עם אובדן ותוך כדי גם לחזור ולהתגבש - כמו פעם. לכאורה הם לא ממש סובלים אחד את השני, אבל אולי בעצם הם גם אוהבים? ההרגשה הטובה של הסרט מתקבלת כאשר סיטואציות שכבר קרו בשלב מוקדם יותר חוזרות אבל בוריאציה טיפה שונה.
עוד אהבתי את הטריקים המגניבים עם המצלמה. הילוכים איטיים ססגוניים, מצלמה מסתובבת החושפת כל פעם פרטים חדשים ועוד. המשחק של כולם טוב, לדעתי בזכות הבימוי של אנדסון. אה, כמעט שכחתי - פסקול מקסים ביותר בשילוב עם נופים יפים.

הסרט הזה הוא דרמה שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות יותר מאשר קומדיה. הייתי ממליץ לכל אחד (חוץ מחג'בי) לראות אותו.

19 בפבר׳ 2009

בן אפלק במאי טוב?!


אני מרגיש צורך עז לשתף אתכם בחוויה שעברתי עכשיו. צפיתי בסרט הנהדר 'נראתה לאחרונה' / Gone baby, gone וגיליתי כל כך הרבה דברים חדשים שאני צריך לסדר לי אותם בצורת רשימה. אז הנה:

  1. בן אפלק הוא במאי מבטיח. כמו במקרה של קלינט איסטווד, אני מעדיף אותו מאחורי המצלמה.
  2. לעומת זאת, קייסי אפלק - אחיו של בן - הוא שחקן טוב. למרות מראהו החלוש הוא הצליח לשחק דמות קשוחה מאוד ואפילו מאיימת וגרם לי להאמין לו.
  3. אותו קייסי הוא בעלה של summer phoenix, אחותם של river, joaquin, rain & liberty phoenix והוא אביהם של indiana august & atticus affleck.
  4. אותו קייסי למד פיסיקה באוניברסיטת קולומביה ויום ההולדת שלו הוא יום אחריי.
  5. הסרט מבוסס על ספר באותו שם שנכתב על ידי דניס ליאני (dennis lehane) והוא חלק רביעי מתוך חמש בסדרה של ספרי בלשים.
  6. אותו דניס כתב גם את הספר עליו מבוסס הסרט המדהים 'מיסטיק ריבר' והיה חלק מצוות הכותבים של סדרת המופת The Wire.
  7. הסרט 'נראתה לאחרונה' התקשר לי מיד עם 'מיסטיק ריבר'. בשוט הראשון של הסרט, שבו מראים בתים בשכונה בוסטונית, ישר קפץ לי הקישור. שמחתי לגלות שהסרטים דומים בדברים נוספים כמו אווירה, דילמות מוסריות וטוויסטים איכותיים בעלילה.
  8. סקורסזה מביים סרט בכיכובו של דיקפריו (כמובן) שייצא בסוף השנה. הוא מבוסס על ספר נוסף של אותו דניס.
אמנם עדיין לא עבר הרבה זמן מאז הצפייה בסרט, אבל אני מרגיש שהוא הולך להישאר איתי. בכל זאת, עוד לא דיברתי בכלל על עלילת הסרט, אז למען הפרוטוקול הנה כמה מילים.
הסרט נפתח בסיפור היעלמותה של ילדה חמודה בת 4. התקשורת יוצאת מגדרה, השוטרים באטרף ודודתה של הילדה מחליטה לשכור את שירותיהם של זוג בלשים פרטיים כדי לעזור בחקירה. החקירה מגיעה לסוף מאכזב משהו, אבל זו רק תחילת הדרך והעלילה ממשיכה להסתעף עוד ועוד. אני מעדיף שלא לפרט מעבר לזה כי אני לא רוצה להרוס. מספיק להגיד שהעלילה מעניינת מאוד והיא החלק הפחות חשוב בסרט.
בסוף הסרט הגיבור מגיע לצומת דרכים מוסרית מאוד לא פשוטה וכשניסיתי לשים את עצמי בנעליו, פשוט לא ידעתי מה אני הייתי עושה. אני עדיין לא יודע. באמת שאין הרבה סרטים עם דיון מוסרי מוצלח כל כך. אם אתם אוהבים סרטים מותחים בקצב לא יותר מדי מהיר אבל אינטנסיבי ושאלות שהתשובה עליהן לא ברורה לחלוטין, אני ממליץ בחום.

8 בפבר׳ 2009

אבירות מודרנית



היום יש לי משהו משלי לתרום לתרבות, שלא יגידו שאני עלוקה וחי רק מתרבות של אחרים.
כתבתי סיפור חדש בשם 'אבירות מודרנית' שמתחיל כך:

המאבטח בכניסה לפאב השכונתי נראה אובד עצות. מולו נעצר אדם הלבוש בשריון אבירים מלא, אותנטי למראה. תחילה אף אחד מהם לא אמר כלום. בסופו של דבר, צינת פברואר בתוספת משקל השריון גרמו לאביר לכחכח בגרונו. המאבטח יצא מהטראנס הרגעי אבל אז הבין שהוא עדיין לא יודע איך הוא הולך להשתמש בגלאי המתכות במקרה כזה.

האביר חבט קלות בכף ידו על המצח. "מצטער," הוא אמר והוציא ארנק מפאוץ' שהיה קשור סביב מותניו. הוא שלף מתוכו תעודה והראה אותה למאבטח. בתחתיתה היה כתוב "נושא תעודה זו הינו אביר בשירות סדיר".

"ה... קסדה שלך." המאבטח אמר לאביר.

"כמובן." האביר נחפז להוריד אותה. "שוב מצטער, מזמן לא יצאתי כבר."

הורדת הקסדה גילתה שיער ארוך, מתולתל ובהיר, כמעט בלונדיני. השיער נראה מעוך לחלוטין, כמעט לא דומה לשיער הבריא והשופע בתעודה המזהה. על פניו של האביר היו סימנים רבים של צלקות פצעי בגרות.

"טוב, אני מניח שאתה יכול להיכנס." השומר החזיר לו את התעודה והאביר החזיר הכל לפאוץ'.


אני מקווה שהתרומה שלי לתרבות היא חיובית. אתם יכולים לקרוא את המשך הסיפור בלינק הזה.

ספרו לי מה אתם חושבים (אישית, במייל או בתגובות פה).

30 בינו׳ 2009

Breaking Bad (Ass)

היום אני רוצה לספר לכם על אחת הסדרות המשובחות ביותר שיצא לי לראות בשנים האחרונות. אני לא מדבר על הסופרנוס וגם לא על 'The Wire'. הסדרה שאני מדבר עליה היא אלמונית למדי - משודרת ברשת הזויה בשם amc שבחיים לא שמעתי עליה והיו לה עד עכשיו בסך הכל 7 פרקים. עם זאת, אני עומד מאחורי ההצהרה שלי - מדובר בלא פחות מסדרה גאונית. תודה לך, תומר קמרלינג, שסיפרת לי עליה.


הקונספט מזכיר קצת את 'העשב של השכן' - מורה לכימיה שמתגלה אצלו סרטן ריאות בלתי ניתן לטיפול מחליט לספק את משפחתו כלכלית לפני מותו. למרות היותו אזרח שומר חוק (חנון) כל חייו, הדרך הכי מהירה לעשות את זה היא ע"י ניצול מומחיותו בתחום החומרים וכמובן להיכנס לתעשיית ייצור הסמים הקשים. הוא לא סתם רוצה לעשות כסף מהיר - אשתו בהריון מתקדם ובנו חולה במשהו כמו פיגור קל / שיתוק מוחין (לא ממש הצלחתי להבין). המורה (מגולם להפליא בידי בריאן קרנסטון) מתחבר לתלמידו לשעבר שפרש מבית הספר לטובת השתלבות בשוק העבודה המפוקפקת הנ"ל וביחד הם מנסים להצליח "כנגד כל הסיכויים".
הדבר הכי טוב בסדרה הוא התסריט שלה. היא פשוט כתובה טוב. מצחיקה כשצריך אבל אף פעם לא בכוח, דרמטית כשרצוי אבל לא בצורה מוגזמת ולרוב בסוף פרק נשארתי מטולטל.
הדמויות והמשחק של כולן כל כך טוב שפשוט לא הצלחתי למצוא דמויות ראשיות שאני לא אוהב. גם הדמויות השליליות לכאורה מצליחות להיות אנושיות ומעוררות סימפטיה והדמויות החיוביות כמעט תמיד מעניין ולא דביקות. כבר שיבחתי את המשחק של הגיבור הראשי, אז עכשיו אני אציין גם את המשחק של שותפו לעסק, ארון פול, שמזכיר לי קצת את הדמות של ג'סטין טימברלייק בסרט 'אלפא דוג' (סרט טוב מאוד, דרך אגב). כמה שהדמות של הפושע בגרוש, white trash, wigger וכו' שחוקה, הוא מצליח לבצע את התפקיד בכבוד ואני ממש מחבב אותו עכשיו.

הסדרה שודרה ביס ונכתבה עליה כתבות שונות כמו הכתבה הזו ברייטינג. בקרוב עונה שנייה, עכשיו זה הזמן להשלים פערים.

27 בינו׳ 2009

ימבה המלצות

כפיצוי על היעדר עדכונים, אני מכריז על מבצע "עדכון מביא עדכון". מה שאני מתכוון, בעצם, זה שאני הולך להמליץ על כמה סרטים במכה.
אני אתחיל מהמוכר והצפוי. כולכם שמעתם עליו, כולכם קראתם עליו, ובכל זאת - הוא פשוט סרט מעולה ואני לא יכול להתעלם ממנו. אני מדבר על 'ואלס עם באשיר', סרט האנימציה הישראלי של ארי פולמן על מלחמת לבנון (המקורית). הסרט זכה בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר וכעת הוא מועמד מוביל לפרס האוסקר באותה קטגוריה. זהו הסרט הישראלי המוערך ביותר ביקורתית מזה שנים רבות ואולי בכלל (אפילו יותר מ'ביקור התזמורת').
הסרט מלווה את ארי פולמן בעודו מנסה להיזכר במה שעבר עליו בלבנון, בדגש על הטבח בסברה ושתילה שהסרט די מתרכז בו, תחילה בעקיפין ואחרי זה באופן ישיר מאוד. חשוב להדגיש שלמרות הצגת הסרט כדוקומנטרי (בערך) הסיפורים שבו אינם אמיתיים ברובם, גם אם הם מבוססים על דברים שקרו. פולמן מדגיש בסרט שהזיכרון הוא דבר לא אמין והוא נוטה לעוות אירועים מהעבר במיוחד אחרי תקופה ארוכה. הצבא לא יוצא טוב מהסרט אבל זה לא באמת הפריע בהמלך הצפיה. האנימציה עשויה בצורה מאוד מעניינת ושילובה עם הפסקול המהפנט יוצר ריתוק למסך. מיליון מבקרים לא טועים.


הסרט השני שאני רוצה לדבר עליו הוא סרט אקשן מגניב מאוד שבתכלס אין בו שום דבר שלא ראינו בסרטים אחרים, אבל זה פשוט כל כך כיף לראות את ליאם ניסן עושה את זה. אני מדבר על 'חטופה \ Taken'. ליאם ניסן הוא סוכן CIA לשעבר שמתוקף תפקידו עליו להיות קשוח, דק הבחנה וחסר עמוד שדרה בכל הנוגע לניהול משפחתו. אשתו עזבה אותו וגרה יחד עם ביתם בת ה-17 עם שוגר דדי די רציני. הבת היא מתבגרת מעצבנת ומניפולטיבית שמדברת עם אבא רק כשהיא צריכה אותו ומגיבה באותה צורה כשהוא מביא לה מכונת קריוקי או כשהוא עוזר לה להתמודד עם טרוריסטים. כן, יש טרוריסטים שחוטפים אותה ואת חברתה כשהן טסות לפריז וזה די מעצבן את ליאם אז הוא טס לשם בעצמו כדי לחלץ אותה. בשלב הזה הסרט הופך לעונה שלמה של 24 בשעה וחצי כשניסן נוקט לפעמים טקטיקות שג'ק באואר היה עלול לבחול בהן כדי להגיע לאינפורמציה שהוא צריך.
האקשן מאוד זורם ולנו נותר רק להצטער ששינדלר לא נקט בטקטיקות כאלה כלפי הנאצים.


הסרט האחרון להיום הוא קצת מוזר ואיזוטרי ואני ממליץ עליו עם הסתייגות. הוא סרט מעולה שמשוחק, מבוים ומצולם לתפארת כהרגלו של אלמודובר, אבל כולם שם הומואים והם מדברים רק ספרדית. אם שני המכשולים במשפט הקודם לא הפריעו לכם, אז ממש כדאי לראות. הסרט נקרא 'חינוך רע' והוא מספר על במאי מצליח למדי שאהובו מימי בית הספר קופץ לביקור פתע. זה מעלה המון זיכרונות - חלקם טובים וחלקם ממש לא - ומכריח את שניהם להתמודד עם מצבים בעיתיים מאוד. למרות סצינות הסקס הגבריות הנועזות למדי, סוף הסרט הוא שעשה עליי את הרושם החזק יותר. אני חושב שהמסרים והרעיונות המובעים שם מדברים לכל אחד, ללא קשר לסוג האיברים שהוא אוהב למשש.