15 בדצמ׳ 2010

אימפריית הטיילת (Boardwalk Empire) - עונה 1


שיחה צנועה בין שני בריונים קטנים, בעוד הבוסים הגדולים סוגרים עסקאות של אלכוהול לא חוקי בשווי עשרות אלפי דולרים. מרכלים על כמה הבוסים שווים, מחליפים חוויות מלחמה, בטוחים שהם יודעים יותר טוב מהמנהלים מה צריך לעשות. שיחת מרמור טיפוסית, אולי אפילו ישראלית משהו. "ג'ימי דרמודי", אחד מהם מציג את עצמו בסוף השיחה. השני לוחץ לו את היד ואומר "אל קאפון".

כך מתנהלת לה הסדרה האפית החדשה של HBO, 'אימפריית הטיילת', לכל אורכה. הסדרה מתארת את עולם הפשע והפוליטיקה של שנות העשרים המוקדמות ואת הגבולות הכמעט לא קיימים ביניהם באותה תקופה. מטבע הדברים, העיסוק המרכזי של הסדרה הוא חוק היובש המפורסם של ארה"ב והקינגפינים שהרוויחו ממנו בגדול.

הגיבור המרכזי של הסדרה הוא נאקי תומפסון (סטיב בושמי, סוף סוף באור הזרקורים), האוצֵר של אטלנטיק סיטי. יותר נכון, הוא המלך שלה. אין דבר בעיר שאין לו שליטה עליו, החל מראש העיר (בובה) דרך המשטרה (אחיו הוא השריף) ועד לפשע הנמצא בכל פינה.

הגיבור הראשי השני של הסדרה הוא אותו ג'ימי דרמודי (מייקל פיט, שלא עשה עד עכשיו שום דבר חשוב מדי) מהפסקה הראשונה. ג'ימי חזר ממלחמת העולם ה-I לאחר פציעה והוא סוחב איתו לא מעט מטענים רגשיים, דבר שמתבטא בפרצוף החמוץ הקבוע שלו. הוא בן טיפוחיו של נאקי אבל הוא ממש לא מתכוון להישאר במשבצת הזאת לנצח. דמותו בבירור קיבלה השראה מזו של אל פצ'ינו בסנדק הראשון, אם כי הסדרה לוקחת אותה לכיוון אחר לחלוטין.

HBO השקיעה את כל כולה בסדרה הזאת, אולי מתוך חחש מפני כרסום במעמדה מצד רשתות כמו Showtime ואפילו AMC המקבלות יותר ויותר הערכה בזכות סדרות כמו 'דקסטר' ו'לשבור שורות'. היוצר של הסדרה הוא אחד הכותבים הראשיים של ה'סופרנוס'. אולי בגלל זה כמעט כל סצינה מסתיימת במשפט מחץ שאמור להשאיר לנו חומר למחשבה. התקציב המדווח של הפיילוט הוא 20 מיליון דולר (!) בפרק בן מעל שעה בבימויו של סקורסזה. בכלל, סקורסזה מעורב מאוד בהפקה של הסדרה ולקיחת המושכות באופן אישי בפרק הראשון הכתיבה את אופיה למשך שאר העונה. ישנה השקעה מאוד גדולה בפריטי "בני התקופה" ועיצוב הנוף מרשים מאוד.

אני רואה את 'אימפריית הטיילת' כהכלאה מוצלחת בין 'הסופרנוס' לבין 'מד מן'. לקחו את הקונספט של דרמה ממוקדת דמויות על רקע תקופה היסטורית מעניינת והוסיפו לזה כנופיות פשע של סלבס. כמו ב'מד מן', גם כאן תפגשו פנים אל פנים התפתחויות מסעירות במעמד האישה, תמונת מצב של מעמד השחורים והמאבק נגד אלכוהול לצד דמויות משנה כמו "לאקי" לוצ'יאנו, אל קאפון ופרטי טריוויה קטנים כמו איטלקי ממזר אחד בשם פונזי שנעלם עם הרבה מאוד כסף. לטעמי, החיבור עובד יפה מאוד ובניגוד לרכילויות של משרד פרסום, כאן יש הרבה יותר אקשן.

בפן העלילתי, הסדרה לא מחדשת יותר מדי. בייחוד בהתחלה, החומר מרגיש עייף. אין מה לעשות, כמה עוד סדרות/סרטים על גנגסטרים אנחנו יכולים לספוג עד שנצעק "די!"? צופים המוכנים לתת קצת קרדיט, יגלו שיש כאן יותר ממשחקי יריות, כמו שב'סופרנוס' היה הרבה יותר ממאפיה. המשחק של רוב השחקנים מצוין, במיוחד סטיב בושמי המעולה. נפילה אחת מאוד מורגשת היא מייקל פיט התופס מקום מרכזי מאוד בסדרה אך למרות זאת התפיסה שלו של משחק היא לחקות את לאונרדו דה-קפריו כשהוא מיוסר. חבל, כי זה תפקיד ממש חשוב.

למרות החסרונות הבודדים, הפרקים הארוכים (כמעט שעה) זורמים מאוד וכמעט לא מרגישים שאנחנו צופים במשהו כבד ואימנתי משהו.סדרה טובה אם מוכנים להשקיע קצת.



15 במאי 2010

פתאום דפיקה בדלת של הבלוג


על החדש של אתגר קרת שמעתי לגמרי במקרה. העברתי כמה דקות עד הרכבת ב'צומת ספרים', עומד בתור מאחורי חיילת, כאשר פתאום שמתי לב שהיא מחזיקה ספר של אתגר קרת שאני לא מכיר. שאלתי אם זה ספר חדש והיא הצביעה על ערימה גדולה של עותקים ממש בקדמת החנות. מרוצה ומלא בהתרגשות קניתי עותק לעצמי בזריזות רבה. לרגל המאורע אפילו זנחתי את הספר שקראתי באותו זמן וזינקתי על (הספר של) קרת בשקיקה.
למרות העובי היחסי של הספר, הסיפורים הקצרים והקריאים רצים במהירות וקשה מאוד להניח את הספר מהיד, כמו הספרים הקודמים. למעשה יש הרבה דברים שדומים לספרים הקודמים של קרת וזה גם מה שמאכזב קצת. יש כמה סיפורים אינטנסיביים, כמה הזויים, כמה מוזרים וכמה צפויים באותו מקצב מוכר. יש יותר סיפורים שמתרחשים בארה"ב וההבדל השטחי הזה הוא כנראה הכי גדול שבולט לעין.
שלא תבינו אותי לא נכון - מאוד נהניתי לקרוא את הספר. הוא מכיל כמה סיפורים מצויינים כמו "בוקר בריאות" על אדם שמאלתר שיחות עם אנשים רנדומליים בבית קפה כדי לתת לחייו משמעות, "צוות" על יחסיו של אב גרוש עם בנו למול יחס עוין מול האקסית והחבר החדש ו"מסיבת הפתעה" שהוא הסיפור הכי ארוך בספר (17 עמודים) שמספר על אישה שמנסה בנואשות לשמח את בעלה ע"י מסיבת הפתעה שמגיעים אליה רק כמה אנשים חצי זרים. אין ספק שקרת נשאר סופר מאוד מוכשר, כפי שהיה בעבר, אבל אני קיוויתי באופן אישי שבספר החדש, שיצא אחרי הפסקה של 8 שנים מאז קובץ הסיפורים האחרון, תהיה התקדמות כלשהי, לקיחת סיכונים, רלוונטיות.
הסיפור הכי מייצג הוא זה שהספר נושא את שמו. הסיפור מסופר מגוף ראשון של קרת עצמו על אנשים שבאים אליו הביתה ומאיימים עליו שיספר להם סיפור. אני מבין את זה כהתרסה בפני הקוראים על ציפיותיהם הלוחצות על קרת להיות מכונת סיפורים משומנת היטב. שמע, אם אתה מרגיש שמיצית אז אתה לא חייב.
עוד עדות (משמחת דווקא) לחוסר הרלוונטיות של הסיפורים הוא העיסוק הנפוץ יחסית בפיגועי התאבדות. טפו טפו טפו, העניין לא ממש על סדר היום והסיפורים האלה חייבים להיות רלוונטיים בשביל לגעת. אולי אלה סיפורים ישנים, מה שיכול להסביר את תחושת המחזור. נושא נוסף שחוזר בחלק גדול מהסיפורים הוא תחושת הגיבור שחייו ריקים ואין להם מטרה. הרי אין נושא שיותר מאפיין את קרת מנושא זה, על פי עדותו שלו והחל מהסיפור הראשון שכתב ("צינורות"), אז איך זה שיותר מעשרים שנה אחרי אנחנו דורכים באותו מקום?
בקיצור, למרות שנהניתי מאוד, אני לא חושב שיהיה לי כוח לעוד ספר אותו דבר. מקווה שעד הדפיקה הבאה בדלת משהו יזוז שם.