The Fall

מעבר לכל חלום (כי 'הנפילה' זה סרט על היטלר) / The Fall
במאי: Tarsem Singh (בהצלחה לבטא את זה)
שחקנים: קטינקה אונטרו, לי פייס.

הסרט המקסים הזה נעשה כבר בשנת 2006 ומשום מה יצא רק השנה להקרנות. לא יודע למה זה קרה, אבל הפספוס הוא שלנו - יכולנו לראות אותו כבר לפני שנתיים!
העלילה מתארת את מערכת היחסים הנרקמת בין פעלולן מדוכא שהגיע לבית חולים אחרי ניסיון התאבדות לבין ילדה בת 5 ממשפחת מהגרים שהספיקה כבר לעבור גיהנום לא קטן בגילה הצעיר. רוב הסרט מציג בצורה ויזאולית מרשימה מאוד סיפורים שהפעלולן מספר לילדה, אך לב הסרט הוא דווקא בעולם האמיתי. לא הכל תמים כמו שזה נראה בהתחלה ולדמויות יש מניעים נסתרים. הקונפליקט שנוצר כתוצאה מכך הוא החלק המרתק פה.
אני חייב להודות שהילדה הקטנה (קטינקה אונטרו) שבתה את ליבי במהלך הסרט. היא מגלמת את הילדה התמימה והמבולבלת מעט בצורה מושלמת ולא נותר לי אלא לחשוב שהיא בעצמה ילדה תמימה ומבולבלת.
הסרט לא מחדש הרבה מבחינת סיפור, ויזואליה או אפילו יחסים אבל הביצוע שלו כל כך טוב שאני יכול להכריז עליו בלי לחשוב פעמיים בתור הסרט שריגש אותי הכי הרבה בעשר השנים האחרונות. לא פחות.
בארץ הוא לא מוקרן בקולנוע בכלל ואפשרי לראות אותו רק במסגרת פסטיבל "אייקון" או על DVD.

Dr. Horrible's Sing Along Blog

ההמלצה של היום היא למשהו קצת שונה. מדובר על סדרת אינטרנט בת 3 חלקים, סה"כ 43 דקות, מבית היוצר של ג'וס ווידון (החנונים יותר מביניכם צריכים להכיר את השם - באפי, אנג'ל, פיירפלי).
הסדרה היא מחזמר על נבל בשם Dr. Horrible אותו משחק ניל פטריק האריס (דוגי האוזר וכמובן ברני מ'איך פגשתי את אמא'). הסדרה עוקבת אחריו מקליט פודקסטים (קטעי בלוג מצולמים בוידיאו) בהם הוא מספר על תוכניותיו... לעשות דברים רעים ועל התסכול שלו מחוסר יכולתו לדבר עם פני, הבחורה המדהימה מהמכבסה.
כמו לכל נבל, יש לו את ה-nemesis - במקרה הזה, קפטן פטיש (Captain Hammer) שהוא בריון גדול בסגנון האתלטים הטיפשים מסרטי תיכון אמריקאיים. הבריון פוגש במקרה את פני וכעת שניהם מתחרים על ליבה.
המוסיקה במחזמר מצוינת והבדיחות עובדות נהדר. בהתחשב בעובדה שהאורך של כל הדבר הזה הוא פחות משעה (כולל זמן טעינה), אני מאמין שמדובר ביחס עלות-תועלת מצוין.
קישורים לפרקים:
פרק 1
פרק 2
פרק 3

The Wire

הסדרה שאני עומד להמליץ עליה עכשיו כבשה את ליבי לאט אך בטוח. הקשר שלנו הוא לא סטוץ או הידלקות של רגע אלא אהבה שבאה עמוק מבפנים ונבנתה לאורך זמן. אני מדבר על סדרה בשם The Wire או בעברית 'הסמויה' (שם דבילי).
מדובר לכאורה בעוד אחת מאותן סדרות "שוטרים וגנבים" שבהן מתרכזים בתחנת משטרה מסוימת ועוקבים אחריהם פותרים פשעים. אבל היא ממש לא. היא שונה בכמה נקודות קריטיות:

1. מוקדש זמן מסך כמעט שווה לצד של הפושעים. זה הופך את ההצגה להרבה יותר מאוזנת, לא רעים מול טובים אלא שני מחנות. עדיין, הגיבורים הראשיים הם החוקרים, אבל הם לא מלאכים בעצמם. הם מקללים, משתכרים, מעגלים פינות ודופקים אחד את השני מדי פעם, כל זאת בלי לגלוש לקלישאות של שחיתות או סימון הדמות החוטאת כ"רעה". זה יוצר לפעמים הרגשה של אי נוחות, כאשר הדמות הטובה נכנסת שיכורה כלוט למכונית ומרסקת אותה בפראות לתוך עמוד.
2. למרות שהיא לוקחת את עצמה מאוד ברצינות, יש הרבה קטעים שגרמו לי להתפקע מצחוק. במיוחד אהבתי סיטואציות בהן חבורה של גנגסטרים קשוחים מתכנסים בחדר ומנסים לנהל שיח דמוקרטי תרבותי תוך שימוש בשפת רחוב של שחורים.
3. אין דבר כזה "מקרה נקודתי כל פרק". זה מקשה להתחבר לסדרה באמצע העונה, אבל משאיר יותר מקום לפיתוח העלילה המרכזית ועלילות המשנה (ויש הרבה כאלה עם המון דמויות) ולא מחייב להגיע לאיזושהי סגירת מעגל כל פרק.
4. הסדרה מעלה הרבה נקודות למחשבה ובעונה השלישית אפילו מציגה לכל אורך העונה דרך מקורית מאוד ואמיצה להתמודד עם סחר הסמים השולט בכל פינה בעיר. השאלות הן בעיקר כאלו של מוסריות - מי הטוב ומי הרע, הקבלות בין פשעי צווארון לבן לפשע ברחוב והצבעה על צביעות בשלטון החוק.

הרשת המשדרת היא HBO ואני חושב שזה אומר הכל. אין כמו הרשת הזו בשביל לשדר סדרה עם ביצים ישר לתוך הפרצוף של הצופים (אולי חוץ מ-Showtime שהם גם בסדר). אני חייב להודות שלקח לי יותר מחצי עונה כדי להבין שאני אוהב את הסדרה ולהתמכר אליה, עד אז הייתי על הגדר. כנראה שזה בגלל המבנה הלא סטנדרטי שגורם לך להאמץ קצת בשביל לקבל את התמורה. יש דברים ששווה לעבוד בשבילם.