סרט לא מוכר אבל מעולה

ברצוני לתקן היום עוולה היסטורית עתיקת יומין שנעשתה לסרט המעולה הנקרא 'התוכנית' או 'Best Laid Plans'.
זהו סרט משנת 1999 שהשם המוכר היחיד הקשור בו הוא זה של ריס וית'רספון צעירה מאוד. למרות התפקיד המשני יחסית שיש לה בסרט, זו ההופעה הטובה ביותר שלה שיצא לי לראות ואחרי שראיתי את הסרט התחלתי לשים לב אליה בסרטים.
העלילה מספרת על ניק, בחור צעיר במצב כלכלי גרוע, העובד במפעל מיחזור של העיירה טרופיקו שהיא חור שבחורים. אביו, שהיה פרופסור לספרות, נפטר ולא משאיר לניק ירושה כלל בגלל חובות למס הכנסה. המקרה מפגיש את ניק עם ליסה, נערת עיירה עם שאיפות לצאת ממנה וביחד הם מתכננים לעזוב את המקום לנצח. אלא שלגורל יש תוכניות אחרות עבורם ומזימת פשע קטנה שניק מסתבך בה גורמת לשרשרת של בעיות שמעמידה אותם בסכנה כלכלית ופיזית. כדי לצאת מהתסבוכת ניק מחליט לנסות לנצל מכר ותיק מימי הקולג' שלו ושלושתם נכנסים למערבולת שלא ברור לאן היא תוביל אותם. כל תוכנית שהם מתכננים מתבצעת לא ממש כפי שהם היו רוצים והעלילה הולכת ומסתבכת.
הסרט הקטן הזה הוא כמעט נקי לגמרי מיומרות. הוא מבטיח לנו סיפור טוב והוא מספק את זה. למעשה, לדעתי מדובר באחד הסרטים הבודדים שאני מכיר שהצליחו באופן מושלם בכל מה שניסו.
העלילה מאוד מעניינת, מותחת ומפתיעה. שנות התשעים היו שנות הטוויסט בקולנוע והסרט הזה מלא בהם, אבל להגנתם ייאמר שהם עשויים ממש טוב ואף פעם לא נדחפים בכוח.
המשחק של שלושת הדמויות הראשיות נפלא. כל אחד מהם שכנע אותי הוא/היא מישהו/י שהייתי יכול לפגוש ברחוב. התסריט המרשים בהחלט תורם לזה, בונה דמויות עגולות ומעניינות.
הצילום והבימוי משלימים את התמונה ונותנים את הטון הנכון לכל אורך הסרט. כל הזמן הרגשתי שמי שהולך ומסתבך הוא אני ולא הגיבורים. הסרט הזה עובד עליי בכל פעם שאני צופה בו, וצפיתי כבר לפחות 4 פעמים.

החיסרון היחיד של הסרט הזה הוא קמפיין השיווק שלו. למה לעזאזל הוא לא מוכר? תפיצו את הבשורה, חבר'ה.

Sony Book Reader

החלטתי להשתדרג ולהתקדם לליגה של מקצועני הקריאה. קניתי לי קורא ספרים אלקטרוני כזה:


חוץ מזה שהוא ממש מגניב וקורא מלא פורמטים וזה, היתרון הכי גדול שלו הוא טכנולוגיית הדיו האלקטרוני שגורמת לדף להיראות כמו נייר אמיתי. באמת, זה אדיר.
המכשיר שלי הוא PRS-505, כמו זה הנראה באילוסטרציה. זה כדאי (אבל די יקר)!

נ.ב. כמתנה לחנוכה קיבלתי מהוריי היקרים קנקן תה חדש. חג שמח ומלא תה!

כנר על גג משופע

הזדמן לי לבקר היום, שלא כהרגלי, בתיאטרון. לא שיש לי משהו נגד צורת האמנות הזו, זה פשוט אף פעם לא משך אותי מספיק כדי שאני אשקיע בזה. קצת כמו מוסיקה קלאסית עד הזמן האחרון. אולי אני אתחיל גם ללכת לתיאטרון.
בכל מקרה, היום ראיתי במסגרת צבאית את ההצגה המהוללת 'כנר על הגג' בכיכובו של נתן דטנר. שמעתי רבות על ההצגה לפני ושמחתי לגלות שהיא לא אכזבה.
הדבר הכי חשוב שיש לומר על ההצגה הזו הוא ההשקעה המטורפת במסביב - התפאורה, התלבושות, התאורה - הכל בומבסטי וגרנדיוזי. הסטים מתחלפים בקצב מטורף (אני מדבר על גזעי עצים ענקיים, שולחנות, תנור גדול, קירות נעים ועוד), התלבושות נראות טוב ונראה שהכל מתקתק (אפילו שהיו כמה פאשלות קטנות).
הדבר השני הכי חשוב הוא השחקנים. נתן דטנר* מרשים מאוד בהופעה מגוונת שבה הוא מפגין שמחה, כעס, אהבה, עצב וכמעט כל רגש על הסקלאה שביניהם. הוא מכניס הרבה מאוד רוח למפרשיו של טוביה החולב. כשהוא צוחק, אנחנו צוחקים איתו. כשהוא מתחנף, אנחנו מעודדים אותו. כשהוא כועס, אנחנו מצדיקים את חימתו. עוד שחקן שראוי לציין לטובה הוא עידו מוסרי שמשחק את מוטל החייט הנעבך בצורה נפלאה. הסצינות הכי טובות בהצגה הן האינטרקציות בין טוביה למוטל, בהן טוביה בעיקר צועק עליו ומוטל רועד כעלה נידף.
השירים במחזה מעולים, בעיקר אלה שבחלק הראשון הכוללים את "לו הייתי רוטשילד" ו"לחיים" המפורסמים. בחלק השני חלה ירידה ברמת השירים, לדעתי הם פשוט נהיו פחות מעניינים בתיאום עם העלילה. בהתחלה הכל רב משתתפים וצבעוני וככל שהעלילה מתקדמת מצב הרוח נהיה יותר אפרורי ומדכא. אולי זה משרת את המסר אבל חבל שזה בא על חשבון עניין.
בשורה התחתונה, אני נהניתי מאוד וזה למרות שאני לא מבין או חובב גדול של תיאטרון וגם הייתי מחויב לבוא. ההצגה די יקרה, אבל אם אתם לא לחוצים על כסף נראה לי ששווה לנסות.


* גילוי נאות: הכותב מקורב במידה מסוימת לביתו של נתן דטנר.

התזמורת מבקרת בשעת תה ותרבות

למען האמת, לא היו לי ציפיות גבוהות מהסרט הזה. איכשהו, שכנעתי את עצמי שאני לא אוהב אותו ובדיעבד אני בעצמי לא מבין למה. אולי למרות כל הדוגמאות הנגדיות שנחשפתי אליהן בשנים האחרונות, עדיין קשה לי להאמין שסרט ישראלי ייצא טוב - וזו טעות גדולה! אין מה להגיד, קשה לשנות דפוסי חשיבה.
'ביקור התזמורת' נפתח בהגעתה של תזמורת המשטרה של אלכסנדריה לארץ. מהתחלה, ולאורך כל הסרט, דואג הבמאי (ערן קולירין) להדגיש את האבסורדיות של הסיטואציה. חבורה של מצרים לבושים במדי שרד מהודרים בצבע כחול על רקע החום-אפור המאפיין את דרום הארץ. הסרט בעצם לא עובד קשה מדי ולוקח את הדברים ב"איזי". מהר מאוד מתגלה שאף אחד לא בא לאסוף את התזמורת כמתוכנן ומנהיגה העיקש, תאופיק (ששון גבאי בתפקיד חייו), מחליט שלא לפנות לעזרה לשגרירות - הם יסתדרו לבד. המשימה לברר את דרך ההגעה ליעדם מוטלת על נגן צעיר ושרמנטי (סאלח בכרי) בשם חאלד, שהבחורות הישראליות מעניינות אותו הרבה יותר מההופעה הקרבה.
עקב אי הבנה, התזמורת מגיעה בטעות ל"בית התקווה", יישוב קטן בנגב שחוץ מתקווה אין בו הרבה. כל סיטואציה מובילה לאחרת, כמו בקומדיית טעויות אבל בלי ההקצנה והקומדיה. יש הרבה קטעים מצחיקים בסרט, אבל כולם נובעים מהבדלי תרבויות או האירוניה שבמצב לא סביר, למשל הסצינה שבה למרות מחסום השפה מדריך חאלד נער ביישן איך להתנהג עם בחורות.
רונית אלקבץ משחקת את דינה, בעלת מסעדה מקומית המסכימה לארח ללילה כמה מנגני התזמורת. זמן מסך רב מוקדש לשיחות בינה לבין תאופיק ולמתח מיני מסוים הנבנה ביניהם. גם במקרה הזה, שום דבר הוא לא מוקצן וכל הזמן יש תחושה שאנחנו צופים בהתרחשות אותנטית.

הסרט זכה ב-8 פרסי אופיר ועוד המוני פרסים בפסטיבלים בינלאומיים ויש עליו קונצנזוס עולמי של סרט מהמעלה הראשונה.

על בלדות ומחסור בעדכונים

קודם כל, התנצלות - הייתי עסוק מאוד בזמן האחרון ובקושי יצא לי לצרוך תרבות וגם מה שצרכתי היה בינוני ברובו. אתמול סוף סוף ראיתי סרט ראוי להמלצה - 'הבלדה על ג'ק ורוז' / רבקה מילר (כתיבה ובימוי). רבקה הנ"ל היא בתו של המחזאי ארתור מילר ואשתו של דניאל דיי לואיס, שלגמרי במקרה משחק את התפקיד הראשי בסרט.

הבלדה פה היא על גבר מזדקן וחולה ובתו בת ה-16 שמנסים להחיות בכוח את החלום ההיפי המת כבר למעלה מעשור (עלילת הסרט היא ב1986). הם חיים בקומונה המאמינה בשוויון זכויות, רכוש משותף ומוות לחזירים הקפיטליסטיים - כל הדברים הרגילים בעצם, רק שחוץ משניהם אין שם אף אחד אחר. ההימצאות של שניהם שם בגפם והיחסים האינטימיים ביניהם יוצרים מתח מיני מטריד שלעיתים עובר את גבול הקריפיות.
העלילה נעה בשני מישורים - המעבר של המאהבת של דיי לואיס והילדים שלה לגור איתו (כשבתו מתנהגת כמאהבת קנאית) והמאבק שלו ביזם נדל"ן המתעקש לבנות קוטג'ים גנריים על אדמה שאולי היא אדמת ביצה. ככל שמתקדם הסרט, שתי החזיתות מכבידות עליו יותר ויותר והוא מנסה להבין מה בעצם המטרות שלו בחיים.
הדבר הכי מדהים הסרט הוא המשחק (סרט של דיי לואיס, מה ציפיתם?). כל השחקנים מצטיינים בתפקידם כשהמלך הבלתי מעורער בראשם. מה שעוזר להם הוא התסריט שמעניק עומק רב גם לחלק מהדמויות המשניות כמו המאהבת המוצגת בהתחלה כאישה חמה ואוהבת, אך אנחנו כל הזמן מגלים צדדים מפתיעים באישיות שלה.
נושא המלחמה של ההיפי בקפיטליסט החמדן כבר נלעס לעייפה מזמן בקולנוע אבל גם כאן הסרט מצליח להכניס אמירה מקורית וקצת מפתיעה.
כמעט שכחתי לספר על הפסקול הנפלא של הסרט. לאורך כל הסרט משובצים שירי רוקנרול ישנים ואיטיים כמו I put a spell on you, ומשהו בהם כל כך מתאים לאווירה הכפרית שזה שבה אותי.
החסרונות של הסרט יכולים להיות שהוא איטי ואין בו הרבה התרחשויות של ממש אלא בעיקר כאלה שמפתחות את אופי הדמויות. אנשים שחייבים קצת אקשן בסרט עלולים לא להתחבר לפסטורליות התמידית הזאת. כל השאר - לכו תראו.

The Fall

מעבר לכל חלום (כי 'הנפילה' זה סרט על היטלר) / The Fall
במאי: Tarsem Singh (בהצלחה לבטא את זה)
שחקנים: קטינקה אונטרו, לי פייס.

הסרט המקסים הזה נעשה כבר בשנת 2006 ומשום מה יצא רק השנה להקרנות. לא יודע למה זה קרה, אבל הפספוס הוא שלנו - יכולנו לראות אותו כבר לפני שנתיים!
העלילה מתארת את מערכת היחסים הנרקמת בין פעלולן מדוכא שהגיע לבית חולים אחרי ניסיון התאבדות לבין ילדה בת 5 ממשפחת מהגרים שהספיקה כבר לעבור גיהנום לא קטן בגילה הצעיר. רוב הסרט מציג בצורה ויזאולית מרשימה מאוד סיפורים שהפעלולן מספר לילדה, אך לב הסרט הוא דווקא בעולם האמיתי. לא הכל תמים כמו שזה נראה בהתחלה ולדמויות יש מניעים נסתרים. הקונפליקט שנוצר כתוצאה מכך הוא החלק המרתק פה.
אני חייב להודות שהילדה הקטנה (קטינקה אונטרו) שבתה את ליבי במהלך הסרט. היא מגלמת את הילדה התמימה והמבולבלת מעט בצורה מושלמת ולא נותר לי אלא לחשוב שהיא בעצמה ילדה תמימה ומבולבלת.
הסרט לא מחדש הרבה מבחינת סיפור, ויזואליה או אפילו יחסים אבל הביצוע שלו כל כך טוב שאני יכול להכריז עליו בלי לחשוב פעמיים בתור הסרט שריגש אותי הכי הרבה בעשר השנים האחרונות. לא פחות.
בארץ הוא לא מוקרן בקולנוע בכלל ואפשרי לראות אותו רק במסגרת פסטיבל "אייקון" או על DVD.

Dr. Horrible's Sing Along Blog

ההמלצה של היום היא למשהו קצת שונה. מדובר על סדרת אינטרנט בת 3 חלקים, סה"כ 43 דקות, מבית היוצר של ג'וס ווידון (החנונים יותר מביניכם צריכים להכיר את השם - באפי, אנג'ל, פיירפלי).
הסדרה היא מחזמר על נבל בשם Dr. Horrible אותו משחק ניל פטריק האריס (דוגי האוזר וכמובן ברני מ'איך פגשתי את אמא'). הסדרה עוקבת אחריו מקליט פודקסטים (קטעי בלוג מצולמים בוידיאו) בהם הוא מספר על תוכניותיו... לעשות דברים רעים ועל התסכול שלו מחוסר יכולתו לדבר עם פני, הבחורה המדהימה מהמכבסה.
כמו לכל נבל, יש לו את ה-nemesis - במקרה הזה, קפטן פטיש (Captain Hammer) שהוא בריון גדול בסגנון האתלטים הטיפשים מסרטי תיכון אמריקאיים. הבריון פוגש במקרה את פני וכעת שניהם מתחרים על ליבה.
המוסיקה במחזמר מצוינת והבדיחות עובדות נהדר. בהתחשב בעובדה שהאורך של כל הדבר הזה הוא פחות משעה (כולל זמן טעינה), אני מאמין שמדובר ביחס עלות-תועלת מצוין.
קישורים לפרקים:
פרק 1
פרק 2
פרק 3

The Wire

הסדרה שאני עומד להמליץ עליה עכשיו כבשה את ליבי לאט אך בטוח. הקשר שלנו הוא לא סטוץ או הידלקות של רגע אלא אהבה שבאה עמוק מבפנים ונבנתה לאורך זמן. אני מדבר על סדרה בשם The Wire או בעברית 'הסמויה' (שם דבילי).
מדובר לכאורה בעוד אחת מאותן סדרות "שוטרים וגנבים" שבהן מתרכזים בתחנת משטרה מסוימת ועוקבים אחריהם פותרים פשעים. אבל היא ממש לא. היא שונה בכמה נקודות קריטיות:

1. מוקדש זמן מסך כמעט שווה לצד של הפושעים. זה הופך את ההצגה להרבה יותר מאוזנת, לא רעים מול טובים אלא שני מחנות. עדיין, הגיבורים הראשיים הם החוקרים, אבל הם לא מלאכים בעצמם. הם מקללים, משתכרים, מעגלים פינות ודופקים אחד את השני מדי פעם, כל זאת בלי לגלוש לקלישאות של שחיתות או סימון הדמות החוטאת כ"רעה". זה יוצר לפעמים הרגשה של אי נוחות, כאשר הדמות הטובה נכנסת שיכורה כלוט למכונית ומרסקת אותה בפראות לתוך עמוד.
2. למרות שהיא לוקחת את עצמה מאוד ברצינות, יש הרבה קטעים שגרמו לי להתפקע מצחוק. במיוחד אהבתי סיטואציות בהן חבורה של גנגסטרים קשוחים מתכנסים בחדר ומנסים לנהל שיח דמוקרטי תרבותי תוך שימוש בשפת רחוב של שחורים.
3. אין דבר כזה "מקרה נקודתי כל פרק". זה מקשה להתחבר לסדרה באמצע העונה, אבל משאיר יותר מקום לפיתוח העלילה המרכזית ועלילות המשנה (ויש הרבה כאלה עם המון דמויות) ולא מחייב להגיע לאיזושהי סגירת מעגל כל פרק.
4. הסדרה מעלה הרבה נקודות למחשבה ובעונה השלישית אפילו מציגה לכל אורך העונה דרך מקורית מאוד ואמיצה להתמודד עם סחר הסמים השולט בכל פינה בעיר. השאלות הן בעיקר כאלו של מוסריות - מי הטוב ומי הרע, הקבלות בין פשעי צווארון לבן לפשע ברחוב והצבעה על צביעות בשלטון החוק.

הרשת המשדרת היא HBO ואני חושב שזה אומר הכל. אין כמו הרשת הזו בשביל לשדר סדרה עם ביצים ישר לתוך הפרצוף של הצופים (אולי חוץ מ-Showtime שהם גם בסדר). אני חייב להודות שלקח לי יותר מחצי עונה כדי להבין שאני אוהב את הסדרה ולהתמכר אליה, עד אז הייתי על הגדר. כנראה שזה בגלל המבנה הלא סטנדרטי שגורם לך להאמץ קצת בשביל לקבל את התמורה. יש דברים ששווה לעבוד בשבילם.

עיר הגנבים

עיר הגנבים / City of Thieves
מאת: דיוויד בניוף

את הספר הזה קניתי בכלל בגלל שאמא שלי רצתה לקרוא אותו. לא שלא עניין אותי לקרוא ספר של מי שאחראי ל"שעה ה-25", אחד הסרטים האהובים עליי וספר שלא קראתי (עדיין), אבל לקנות את הספר? לא יודע. מזל שהיה את שבוע הספר.
הספר נפתח בשיחה של דיוויד עם סבא שלו. דיוויד דוחק בסבו לספר לו על מה שעבר עליו במלחמת העולם השנייה בעת שהיה בלנינגרד. נראה שהסבא מיעט במילים בנושא עד עכשיו ולבסוף משתכנע מנדנודיו של הנכד. המשך הספר הוא סיפורו הבלתי יאומן של הסבא שמסופר מגוף ראשון.
העלילה המרכזית מספרת על נער בן 17 שנתפס בוזז גופה של צנחן גרמני מת, פשע שעונשו הוא סטנדרטי למדי - הוצאה להורג במקום. במקום זה, הוא מקבל עסקה לא רעה מהאל"מ האחראי על העיר - להשיג בתוך שבוע תריסר ביצים בשביל החתונה של בתו יחד עם פושע נוסף, עריק בשם קוליה. מסתבר שקשה עד בלתי אפשרי להשיג את הביצים בפיטיר (כך הם קוראים לעיר). דרך החתחתים שעליהם לעבור ביחד עד אשר ייגמר הספר היא ארוכה ומייגעת מאוד אבל גם מרתקת ועוצרת נשימה ומשעשעת מאוד - קוליה הוא alpha male אמיתי שיודע להתחבב מיידית על כל אחד שהוא פוגש, תהי זו בחורה יפייפיה או חייל גרמני, בערך ההיפך הגמור מלב, הגיבור הראשי, שהוא קצת פחדן ונערי ובעיקר חסר נסיון חיים מעשי לחלוטין.
קראתי את הספר בעברית ומאוד נהניתי, למרות שמאוד יכול להיות שכדאי לקרוא את הספר במקור. בכל מקרה, הכתיבה השוטפת ועם זאת לא מחופפת עוברת את התרגום בהצלחה. ממליץ לכל אחד לקרוא את הספר, גם אוהבי הספרים האיזוטריים וגם קוראי רבי המכר.

קרוב להפליא ורועש להחריד

זה השם הקריא להפליא וזכיר להחריד של הספר החדש של ג'ונתן ספרן פויר.
הספר הוא על ילד צעיר מאוד אך מוכשר להפליא (ומוזר להחריד) בשם אוסקר. סגנון הדיבור והחשיבה שלו שונים מאוד מאלה הקונבנציונליים, למשל הוא כל הזמן עסוק בהמצאות של דברים כמו חולצה שעשויה ממזון ציפורים כדי שציפורים יצילו אנשים שקופצים ממגדלים גבוהים. הוא לא מקובל בבית הספר והוא מודע לזה למרות שהוא כמעט אף פעם לא חושב על זה. הדבר שהכי מטריד את אוסקר הוא המוות הטרי של אביו בנסיבות טרגיות במיוחד.
אביו של אוסקר, שהיה דמות דומיננטית ביותר בחייו, נהג לתת לו משימות וכתבי חידה שונים שאתגרו אותו, ונדמה שבמותו הוא השאיר את החידה הגדולה מכולן - אגרטל כחול מסתורי שבתוכו יש מפתח בתוך מעטפה שעליה כתוב רק BLACK. אוסקר, הנואש לא לתת לאביו להיעלם, פותח בחיפוש מסיבי ברחבי כל ניו יורק בניסיון למצוא את המנעול וכמובן שהדרך חשובה יותר מהיעד.
יש עוד דמויות בספר - אמא של אוסקר שלה חבר חדש בשם רון אשר אוסקר לא מוכן לקבל כתחליף לאביו ("למה את צוחקת עם רון ולא בוכה על אבא"), סבתא של אוסקר שהיא גם החברה הכי טובה שלו ולה היסטוריה מלאת טרגדיות ואובדן אישי משלה ועוד הרבה דמויות משנה שאנו פוגשים במהלך הספר.
מאוד נהניתי לקרוא את היצירה הזו, במיוחד בגלל כל הקטעים בהם משתתף אוסקר. הוא פשוט ילד חמוד ומקסים בצורה קיצונית ואי אפשר שלא להישבות בקסמיו. הרעיונות שלו והגישה שלו לדברים כל כך מרעננים שרק בשביל זה שווה לקרוא את הספר. לא רק הילד מרענן. פויר ממש הלך עד הסוף עם הגישה האלטרנטיבית והספר מלא בתמונות מוזרות שצולמו ע"י אוסקר, קשקושים בצבעים על גבי הטקסט ועוד טריקים ושטיקים מהסוג הזה.
הבעיות שהיו לי עם הספר הן בעיקר עם הקטעים שבין לבין - יש מכתבים ארוכים ומלודרמטיים של הסבא לבנו ובחיי שלפעמים רציתי לדלג עליהם. גם הסבתא לא חוסכת מאיתנו את שבטה ומחזירה במכתבים משלה המגוללים את קורות חייה, באותה רוח כמו מכתבי בעלה. כמה אפשר לקרוא דברים כמו "רציתי ללחוש את עצמי לתוך אוזנו"? ככל שהספר מתקדם יש יותר קטעים כאלה, מה שהופך את העניין למייאש למדי.
דבר חשוב נוסף - התרגום ממש גרוע. עם כל הכבוד למאמציו של אסף גברון, הוא פשוט הרס את הספר לדעתי. גם אם נתעלם מהתרגומים הלא מדויקים שנתקלתי בהם, לילד יש שני ביטויים שהוא משתמש בהם כל הזמן כסופרלטיבים - extremely ו-incredibly. אלה ביטויים שחוזרים כל כמה פסקאות כשהילד מספר. המתרגם בחר להפוך את זה ל"בצורה קיצונית" ו"שזה לא ייאמן". נשמע בקטנה, אבל בפעם ה10000 שנתקלתי בביטוי כזה ארוך התחלתי לחשוב כמה זמן ייקח לי לברר איפה המכובד מתגורר ולהפציץ את ביתו בביצים סרוחות. השם של הספר משתמש ב"להפליא" ו"להחריד", למען השם! כמה קשה היה להשתמש בזה גם בספר?!
מומלץ מאוד להשיג את הספר באנגלית. ואם אי אפשר, אז ננצח גם עם עברית.

תחום תרבות חדש לגמרי נפתח

מסתבר.
אני מדבר על תחום שבו עוד לא נתתי אף פעם המלצות, כנראה בגלל שגם לא ממש עקבתי אחריו בעצמי. אבל השבוע, בעקבות המלצות חמות מאוד שקיבלתי והעובדה שמצאתי את הקומיקס על המחשב של אחי, החלטתי לקרוא את הנובלה הגרפית (קומיקס) הזו:

Watchmen
מאת: אלן מור.

שמעתי על הקומיקס עקב הסרט שעומד לצאת בשנה הבאה. ראיתי את הטריילר שלו ותכלס לא כל כך הרשים אותי, אבל התגובות המהללות ב"עין הדג" היו מרשימות. והייתי משועמם כשמצאתי את הקומיקס על המחשב.
בכל מקרה, מדובר באמת ביצירה ספרותית מצוינת, שיכולה להתחרות בכל ספר "רציני" בליגה שלו. אני לא אגיד שאין שם קטעי "קומיקס" טיפוסיים בכלל (למשל, הדרך שבה אחד הגיבורים מקבל את כוחות העל שלו) אבל הם ממש מעטים ורוב העלילה מתרכזת בדרמה של הדמויות והתמודדותן עם הסביבה. רגע, על מה מדובר בכלל? איזו עלילה ואילו דמויות? אוקיי, אז מהתחלה. בסדר, גם בקומיקס לא עושים יותר מדי הקלות לקורא.
מדובר בעולם אלטרנטיבי שבו אשכרה יש גיבורי על במציאות, אבל כמעט כולם הם לא בעלי כוחות מיוחדים אלא אנשים מוכשרים ואמיצים שלקחו על עצמם את המלחמה בפשע, כל אחד מסיבותיו שלו (ולכל אחד באמת יש סיבות שונות שזה די מדהים). לא כולם אוהבים את הקונספט הזה ומכאן שנוצרים כמובן חיכוכים עם האוכלוסיה הלא "מיוחדת" והקומיקס נותן מצוין נקודות מבט שונות מצד כל הדמויות (יש בערך 6 דמויות מרכזיות ועוד המון משניות עם תפקידים גדולים!).
אני חושב שאם הייתי צריך לסכם את זה מנקודת מבט של מישהו שקרא את הכל (ואני צריך, בגלל זה אני כותב את זה, לא?) הייתי אומר שהיצירה עוסקת בתפקידו של גיבור העל בעולם. האם הוא צריך לעזור? להפריע? לא להתערב? להשתלט? הכל ביחד? כל האפשרויות נמצאות שם. לא חשבתי שאני אראה קומיקס עם כזה עומק של דמויות ועל כך באמת כל הכבוד ליוצר.
יש גם קטעי אקשן לא מעטים, אם כי הם לא העניין ומשמשים יותר כהפסקות בין הקטעים הרציניים יותר. הקומיקס קצר שבחים רבים, ביניהם פרס הוגו (הקומיקס היחיד אי פעם שקיבל) והכללה ברשימות מכובדות של הטיימס.

12 חוברות, כל אחת בסביבות 34 עמודים.

תרבות המזרח הרחוק

ההמלצה של היום היא ממאגר הקלאסיקות שלי. מדובר בסרט שפשוט השאיר אותי המום לאחר הצפייה (כמו האביר האפל, אבל פחות). הסרט הוא (דרום) קוריאני ולא רק שאהבתי אותו, הוא גרם לי לפצוח במסע של צפייה בסרטים מהמזרח הרחוק - מסע שנעצר אחרי שראיתי כמה סרטים מעצבנים שלא אהבתי. כרגע במקום 114 ב-IMDB עם ניקוד של 8.3.

שבעה צעדים / OldBoy
בימוי, תסריט, שחקנים: חבל על הזמן, בכל מקרה אף אחד מאיתנו לא מכיר אותם.

הסרט מתחיל מתחיל בסצינה מוזרה שבה הגיבור מסתובב שיכור בלילה גשום עם חבר שמנסה למנוע ממנו להביך את עצמו ולא ממש מצליח. בסיומה של הסצינה הגיבור נעלם ולחלוטין לא ברור איך זה קרה. מסתבר שהוא נכלא ע"י גורם מסתורי בחדר קטן שכל מה שיש בו זה טלוויזיה (עם כבלים, למרבה המזל) ומיטה. למרות ניסיונותיו הנואשים, אף אחד לא מוכן להסביר לו מה קורה והדרך היחידה שלו לדעת שיש אנשים אחרים בסביבתו היא שממשיכים להביא לו אוכל כל יום. למרבה הצער, זה אותו אוכל כל הזמן. כל הזין, עד מתי חדר הזוי 03'?!
יותר מכל, הסרט הזה הוא על נקמה. מי רצה לנקום בגיבור עד כדי כך שכלא אותו למשך שנים אורוכת בכלא המוזר הזה? יותר חשוב, איך נוקמים בו? כשמגיעים לסוף הסרט מבינים כמה רחוק קוריאנים מסוגלים ללכת בשביל נקמה. מכאן הסרט משלב הרבה מתח לצד אקשן משובח מאוד באמינות שלו. סצינות הקרב הן לרוב לא מסוגננות ונראות כמו קרב רחוב - במובן האותנטי והטוב. סצינה אחת ספציפית נמשכת הרבה מאוד זמן והצדדים הנלחמים בה מגיעים לכזו רמת עייפות שאני חושב שאפשר להכריז עליה כעל סצינת המכות האיטית אי פעם (לא כולל שימוש בהילוך איטי).
אני נמנע מלפרט יותר את העלילה של הסרט כי זה כבר יכול להרוס. ואני מאוד מתפתה לעשות את זה כי העלילה בסרט מרתקת, גם אם לא תמיד הכי אמינה, לפחות לצופה המערבי הממוצע. הרבה פעמים דמויות בסרט הגיבו בצורה מוזרה לסיטואציה ולא נותר לי אלא לייחס את זה למנטליות קוריאנית או משהו.
הסרט נראה טוב - רמת ההפקה בהחלט מתחרה עם הפקות אמריקאיות עצמאיות ונראה שממש הקפידו על כל הפרטים הקטנים כמו תלבושות ותפאורה ותכל'ס עוד לא שמעתי על מישהו שראה אותו ולא אהב. וזה לומר הרבה על סרט דובר קוריאנית.
חוץ מזה, איפה עוד תראו סרט שבו אוכלים תמנון חי?

המלצה שבקטנה

ההמלצה של היום היא קצת פחות חמה מהרגיל, אבל אני מרגיש שלא עדכנתי מספיק בזמן האחרון אז למה לא - סרט חביב מאוד שלא גרם לי להשתפך אבל הצחיק אותי אז מגיע לו.
ידוע שקומדיה טובה קשה למצוא בימינו ואם בקומדיית מתבגרים עסקינן אז קשה כפליים. לצורך יישור קו - קומדיות הנעורים הכי טובות שיצא לי לראות: אמריקן פאי, יורו טריפ וילדות רעות. בסדר הזה.
אז הסרט של היום הוא...

סופרבאד / Superbad
תסריט: סת' רוגן, אוון גולדברג
שחקנים: ג'ונה היל, מייקל סרה, כריסטופר מינץ-פלאס, סת' רוגן, ביל היידר

כאמור, סרט ממש מצחיק, כנראה שבמיוחד לחנונים שבינינו. למי שלא שם לב, חנונים זה הדבר החם עכשיו והסרט הזה הוא ספינת הדגל של הגל הזה. משלב קטעים מצחיקים ודביליים (המון תמונות של בולבולים) וקטעים מצחיקים ושנונים (רוב הדיאלוגים בין הגיבורים, חבל להרוס) וכל זה כשהוא מצליח להציג את הדמויות בדיוק כמו שהן - חנונים אבל לא במובן הקריקטורי של המילה אלא כמו החנונים שאנחנו מכירים מהעבודה, הלימודים או המראה (תלוי את מי שואלים).
תכלס, תוך כדי שכתבתי את זה שכנעתי את עצמי שמדובר בסרט ממש טוב, אז אני מעלה את החום של ההמלצה שלי.

תהנו!

המלצה זו לא מילה

סרט - "האביר האפל" / The Dark Knight

סרט המשך ל"באטמן מתחיל". סרט שהוא כל כך הרבה יותר מקומיקס.

לא ללכת לקולנוע, לרוץ. עכשיו. לא חייבים לקרוא את זה עד הסוף, פשוט לקום עכשיו וללכת לקולנוע.

2 במחיר 1

הרבה זמן מאז שהמלצתי על משהו, ולכן אני מנצל את ההזדמנות של מעט זמן פנוי ונותן פה Double Feature - שתי המלצות על שני סרטים מעולים שמוקרנים עכשיו בקולנוע.

קח את זה כמו גבר / Forgetting Sarah Marshall

בימוי: ניקולס סטולר

תסריט: ג'ייסון סיגל

קומדיה רומנטית (כן, כן, תמשיכו לקרוא) מבית היוצר של סרטים כמו "Superbad" ו"Knocked Up", שמעורבים כאן רק בהפקה. למען האמת, אני לא כל כך התלהבתי מהסרטים הקודמים שלהם, את אלה שראיתי, אבל הסרט הזה הוא באמת משהו מיוחד.

ג'ייסון סיגל (מרשל מ'איך פגשתי את אמא' שגם כתב את התסריט) משחק כאן את התפקיד הראשי של פיטר, מלחין לסדרת טלוויזיה שהחברה הסלבריטי שלו זרקה אותו. ליבו שבור, הוא נוסע להוואי ושם הוא נתקל במקרה לחלוטין באקסית עם החבר החדש והמגניב - באסה. אבל יש גם צד חיובי - פקידת המלון ממש כוסית (מילה קוניס, שאחרי הסרט אני חצי סוגד לה). רק מנתוני התחלה אלה אפשר לנחש את עלילת הסרט עד סופה, כולל כל הטוויסטים, אבל הרי לא בשביל זה אנחנו פה.

'קח את זה' הוא לא סתם קומדיה רומנטית. ההומור שלו מאוד מגוון, מוולגרי עד שנון מאוד, ורצוף בסיטואציות קומיות והפקות של ממש לקליפים בדיוניים, פרומואים לסדרות ויש אפילו אופרת רוק! לאורך כל הסרט עברתי ממצב של צחוק מתפרץ לצחקוקים וגיחוכים. אפילו התרגשתי בשביל הגיבור בקטעים הנכונים.

ג'ייסון סיגל מיצב את עצמו כיוצר (לא שחקן, שימו לב) מוביל עם הסרט הזה - גם משחק, גם כותב, גם מנגן, גם שר ובטח גם אופה, אם כי לא הראו את זה בסרט. אני חושב שמה שהכי אהבתי בסרט הזה, בדומה לסדרה המומלצת בחום 'איך פגשתי את אמא', הוא האהבה לקולנוע והומור שבולטת מאוד בסרט. הוא לא נעשה ע"י מחולל בדיחות הוליוודי כלשהו כמו רוב הקומדיות העכשויות. הבדיחות בסרט ממש מצחיקות את יוצרי הסרט, ומה אני אגיד לכם - מסתבר שזה ממש חשוב.

ברוז' / In Bruges
בימוי ותסריט: מרטין מקדונה

סרט יוצא דופן בז'אנר שלו, בעיקר בגלל שקשה להגדיר לו אחד. מצד אחד קומדיה שחורה, מצד שני פשע ואולי בכלל דרמה. מוצלח מאוד בשני הצדדים אבל בצורה שונה מהרגיל.
ריי (קולין פארל) וקן (ברנדון גלסון) מגלמים שני מתנקשים שנשלחו לחופשה כפויה בברוז' (זה בבלגיה), שהיא עיר עתיקה בסגנון פראג וערים אירופאיות עתיקות אחרות, לאחר שהמשימה שהם היו אמורים לבצע השתבשה.
ריי מבלה את רוב זמנו בלהתענות בגלל הטעות שעשה וקן (המבוגר יותר) דווקא שמח על ההזדמנות לתייר. שניהם מחכים לשיחת טלפון חשובה מהבוס וכשהיא מגיעה, היא מזעזעת את עולמם לחלוטין וזורקת את הסרט מהמחוזות של קומדיה קלילה לדרמת התמודדות עבור שתי הדמויות הראשיות.
אחד הדברים המוצלחים בסרט הוא הקוד המוסרי החזק של הדמויות - גנגסטרים ורוצחים. הם מאוד נזהרים לא לפגוע בחפים מפשע ומסוגלים לדון בהגיון ותרבותיות גם בסוגיות הרות גורל כמו למי מגיע למות, באיזו צורה ואיך הכי הוגן לעשות את זה. אלה אנשים שהייתי מארח לשעת תה ותרבות.
בסרט לא מעט דמויות משניות מוצלחות מאוד, כמו גמד ממורמר והתאבדותי והבוס של הצמד (רייף פיינס). כל השחקנים בסרט מוצלחים, מה שנותן את החיזוק לטון האפל והמהורהר של הסרט שזה דבר מאוד מוזר לומר על קומדיית פשע.
אל תצפו לסרט קצבי וקליל, הסרט הזה לוקח את הזמן שלו וכמה שזה כיף לראות את זה.

Shaun of the dead

המלצת השבוע הפעם היא של "קלאסיקה" מבחינתי. הסרט "Shaun of the dead" או בשמו העברי הגרוע "מת על המתים" הוא פרודיה על סרטי זומבים כמו שפרודיה צריכה להיות.
קודם כל זה מאוד מצחיק. אני חושב שכל אחד ימצא שם משהו שהוא אוהב (אלא אם כן אתם לא מסוגלים לעכל מבטא בריטי) - מבדיחות פלוצים דרך סיטואציות מצחיקות ועד לשנינויות שאפשר לפספס בקלות אם לא שמים לב.
הסרט לוקח על עצמו להראות איך תיראה פלישה של זומבים כאשר הגיבורים הראשיים הם דמויות בריטיות אפתיות רגילות. התוצאה נהדרת. במקום חבורה של בני נוער צעקניים שקופצים ממקום למקום יש כאן שני חבר'ה מגניבים שמודאגים מהבעיות עם החברה/משחקי מחשב הרבה יותר מהמתים המהלכים שסוגרים עליהם.
מה שיפה זה שאת כל הדברים האלה, הסרט מצליח לעשות מבלי להיות מטומטם ומבלי להפוך לאוסף סצינות שדומות לסרטים אחרים. "שון המתים" הוא גם סרט זומבים. הוא דואג לעלילה אמיתית לעצמו וההגיון הפנימי של הסרט, מגוחך ככל שיהיה, מחזיק מעמד כל הזמן, גם כשכולם מרביצים לזומבי עם מקלות ביליארד לצלילי Don't stop me now. והם בכלל מחשיבים את עצמם לקומדיה רומנטית.
בעיניי זה הסרט המצחיק של העשור, בלי הגזמה. אם לא ראיתם, תראו. אם ראיתם, תראו שוב.

ג'ורג' קרלין ז"ל

בצער רב וביגון קודר, בלי שום סרקזם, אני משתף את מי מביניכם שלא שמע במותו של אמן הסטנדאפ ואחד האנשים הכי מבריקים שיצא לי לשמוע - ג'ורג' קרלין. הוא מת מבעיות לב אבל חי והופיע עד הרגע האחרון.
מעבר לזה שהוא ממש מצחיק, קרלין תפס אותי בתובנות העמוקות שלו, בשליטה הטוטאלית שלו בשפה האנגלית ובמשחקי הלשון שלה ובחוסר הסבלנות המוחלט שלו לבולשיט. חלקים גדולים מהמופעים הרבים שלו מוקדשים למלחמה בפוליטיקלי קורקט, בדת ובטיפשות.
אם לא יצא לכם לשמוע אותו עד עכשיו, הרשו לי לחשוף אתכם לקטע מייצג על עשרת הדברות, אחד מהאהובים עליי ביותר. בבקשה:

משימתו של הבלוגר הזה

בעוד ריחו עוד טרי בנחיריי, אני רוצה להמליץ על ספר שנתקלתי בו לגמרי במקרה, בזכות מבצע "ספר ב-30 שקל" לחיילים במדים של צומת ספרים. גם מבצע "ספר שני בשקל" שלהם הוא לא רע, ככה שאני בהחלט יכול להגיד שאני אוהב את הרשת הזאת (ובאמת שהם לא משלמים לי על זה, וחבל).

הספר נקרא 'משימתו של המתרגם הזה' והוא של סופר אמריקאי-יהודי, לא מוכר בכלל, בשם טוד חזק-לואי. הדבר הראשון שמשך אותי כשראיתי את הספר היה הכריכה מלאת הדמיון שלו (בצד שמאל).

משהו בדימוי של בן אדם שתולש לעצמו את הפרצוף וחושף את מה שיש בפנים עשה לי את זה, גם אם באותו רגע עוד לא ידעתי זאת.

למרות הערימה הגדולה של הספרים שמחכה לי על המדף, ספרים שאת רובם רכשתי לא מזמן בחגיגות חודש הספר, התחלתי מיד לקרוא דווקא את הספר הזה, מתוך חוש פנימי מוזר כלשהו.

כל הגיבורים בסיפוריו של חזק-לואי הם אנשים שהגיעו לשפל המדרגה - חלקם פיסית, כולם נפשית. לרוב הם נאלצים להתמודד עם הבעיות שלהם שכוללות קשיי הסתגלות חברתית ובטחון עצמי נמוך. מידת ההצלחה שלהם משתנה מסיפור לסיפור.

הסיפור הראשון, למשל, מדבר על מפגש (או יותר נכון, התנגשות) בין שני אנשים מהסוג הנ"ל, אחד ישראלי ואחד אמריקאי, ב"יד ושם", מכל המקומות שבעולם. היכולת המופלאה של הסופר לאירוניה מתבטאת פה במלואה בעוד הוא משתמש בעימות בין שני העולמות כדי לבקר מצד אחד את הפרדוקסים הפנימיים של המקום (קפיטריה ביציאה ממוזיאון השואה), מצד שני את הסטריליות בה חלק מהאנשים מתייחסים למקום (הוא חוזר שוב ושוב על הכינוי שלו למקום - "הקומפלקס לתיעוד יחסם של הנאצים ליהודים") אבל יותר מכל הוא מיטיב להכניס אותנו לנעליים של המבקר מן השורה, התחושות המוזרות שנוצרות בביקור ובסיטואציות יומיומיות בכלל.

אני חושב שזה הדבר שאהבתי יותר מכל בסיפורים - תחושת ההזדהות המיידית שלי כמעט עם כל הדמויות בהם. מהתובנות הקטנות וההערות השנונות עד לרגשות החזקים שדילמות חברתיות מעוררות בנו, את כל אלה הרגשתי כשטרפתי את הסיפורים אחד אחרי השני.

הדבר השני הכי טוב הוא ההומור. ברוב הסיפורים מצאתי את עצמי צוחק בקול ובלי שליטה, לפעמים נאלץ לעצור את הקריאה לדקה שלמה רק בשביל להירגע. הפעם האחרונה שאני זוכר את עצמי צוחק ככה הייתה כשנחשפתי לסיפורים של אתגר קרת (למעשה, קרת מעריך את הכתיבה של הסופר ואף עזר לו בכתיבת הספר).

מילת אזהרה לגבי הספר - הוא מלא בהשתפכויות פוסט-מודרניסטיות למיניהן, מה שעלול להרתיע חלק מהקוראים. למשל, באחד הסיפורים הסופר אשכרה מתערב באמצע הסיפור ומתחיל לדון בינו לבין עצמו על התגובה האפשרית לסיפור, ולהתלבט האם מה שהוא כותב זה מניפולטיבי מדי או לא. כמו כן, כמה מהסיפורים נכנסים קצת למחוזות הפילוסופיים משהו, מה שאני דווקא אהבתי כיוון שזה הזכיר לי את הכתיבה של פול אוסטר. אבל אני מודע לזה שלא כולם אוהבים את הסיפורים שלהם עם יומרות.

מבחינתי, ההמלצה היא חד משמעית. לקרוא את הספר וכמה שיותר מהר. אני שמח שלקחתי חופש היום, ככה שהתאפשר לי לסיים את הספר הזה מהר יותר מן המצופה ומרגיש את הטעם המר-מתוק של ספר טוב שנגמר.

באוקטובר השנה צפוי לצאת רומן ראשון שלו. כולי ציפייה.

חדשות טובות!

בניגוד לנימה הקודרת בה התחיל הפוסט הקודם, הפעם בפי חדשות טובות. מעולות! מעיין התרבות שחרב אך לפני כמה ימים הוחלף במעיין חדש בצבע מפתיע! ככה שהסירו דאגה מליבכם - בשבוע הבא התה חוזר ובגדול.

וכדי לתת את הסיפתח להמלצות התרבותיות שצפויות להיות פה על בסיס שבועי או יותר, הנה ההמלצה הראשונה:
להקה בשם Trans-Siberian Orchestra הוציאה בשנת 200 אלבום שנקרא Beethoven's Last Night. האלבום הוא אופרת רוק (או ליתר דיוק, מטאל). מה שיוצא דופן באלבום זה הוא השילוב בין אלמנטים מובהקים של מטאל ליצירות הקלאסיות של בטהובן, שילוב שרק מועיל לשני הצדדים.
הקפיצות בין קצב מהיר מאוד וגיטרות חשמליות לפסנתר צנוע אך עוצמתי יוצרות אפקט מהפנט וקשה מאוד להפסיק להקשיב ברגע שמתחילים.
השירה באלבום סבירה, אך הרבה פעמים מצאתי את עצמי משתוקק ליותר וגם בחלק מהשירים יש נטיה לחזרות רבות מדי על אותו קטע קצר. חסרונות אלה לא גדולים מדי, ולדעתי כל חובב Progressive Metal או מוסיקה קלאסית יכול ליהנות מהאלבום.

להדגמה, הנה קטע מהופעה שלהם בביצוע שילוב של שני שירים מהאלבום:

לרוויה!

הפתיחה הרשמית של בלוג "שעת תה ותרבות"

חברים יקרים!

צר לי לערבב יגון ושמחה, אך איני יכול להתחיל בהשקת בלוג חגיגי זה בלי להזכיר אירוע טראומתי במיוחד שקרה היום וזעזע את קהילת "שעת תה ותרבות" (להלן: שתו"ת) מהיסוד.
קנקן התה היקר לנו מאוד, והידוע יותר בשמו "מעיין התרבות", חרב היום. אני אנסה שלא להתבוסס יותר מדי בצער ולכן לאחר שמכשול זה סר מדרכינו, אפשר להמשיך לפתיחה החגיגית.

למי שלא בעניינים, שתו"ת הינה מסורת עתיקת יומין אשר החלה בזמן פריחת הרנסנס באירופה, ויש האומרים שאף הייתה אחד מהגורמים לעלייתו. אנשים משכילים רבים מאסו בברבריות של ימי הביניים ובאותן שיחות רגילות על המגיפה השחורה.
קבוצה קטנה של אינטלקטואלים החלה לקיים מפגשים יומיים בשעה 4 לערך, בהם נידונו עניינים ברומו של עולם, כגון ההמצאה האחרונה של דה וינצ'י או המחזה החדש של טרנטינו.
אופי השיחות התאפיין במלל רב והדובר היה לרוב צמא בעקבות הבעת עמדה נחרצת, מה שגרם לקבוצה לחפש באופן אקטיבי אחר מרווה. הפתרון הוצע לבסוף ע"י צעיר החבורה אשר מספרים כי הגיע למפגש הרחק מהעיירה הציורית בדיאניה. שמו לא נודע עד עתה, אך קיים קונצנזוס בין החוקרים המודרניים כי צאצאיו היגרו למזרח התיכון. התברר כי בבדיאניה גדלים צמחים מזן מיוחד אשר אם משרים את עליהם המיובשים במים רותחים, מתקבל משקה קסום.
ממשיכי דרכם בעידן החדש קיימים במקומות רבים וסופר לי אפילו על אנשי מחשבים המפנים מדי יום חצי שעה על מנת לפאר את זכרם של אותם אצילים וליהנות ממעט תה איכותי.

אני מרשה לעצמי לחשוף עתה לעיני כל את הגלגול החדש של המחתרת הגלויה. בפורום זה אפרסם המלצות תרבותיות ככל הניתן על דברים המעניינים (בתקווה) את אנשי התרבות שבינינו.

לרוויה!