בעוד ריחו עוד טרי בנחיריי, אני רוצה להמליץ על ספר שנתקלתי בו לגמרי במקרה, בזכות מבצע "ספר ב-30 שקל" לחיילים במדים של צומת ספרים. גם מבצע "ספר שני בשקל" שלהם הוא לא רע, ככה שאני בהחלט יכול להגיד שאני אוהב את הרשת הזאת (ובאמת שהם לא משלמים לי על זה, וחבל).
הספר נקרא 'משימתו של המתרגם הזה' והוא של סופר אמריקאי-יהודי, לא מוכר בכלל, בשם טוד חזק-לואי. הדבר הראשון שמשך אותי כשראיתי את הספר היה הכריכה מלאת הדמיון שלו (בצד שמאל). משהו בדימוי של בן אדם שתולש לעצמו את הפרצוף וחושף את מה שיש בפנים עשה לי את זה, גם אם באותו רגע עוד לא ידעתי זאת.
למרות הערימה הגדולה של הספרים שמחכה לי על המדף, ספרים שאת רובם רכשתי לא מזמן בחגיגות חודש הספר, התחלתי מיד לקרוא דווקא את הספר הזה, מתוך חוש פנימי מוזר כלשהו.
כל הגיבורים בסיפוריו של חזק-לואי הם אנשים שהגיעו לשפל המדרגה - חלקם פיסית, כולם נפשית. לרוב הם נאלצים להתמודד עם הבעיות שלהם שכוללות קשיי הסתגלות חברתית ובטחון עצמי נמוך. מידת ההצלחה שלהם משתנה מסיפור לסיפור.
הסיפור הראשון, למשל, מדבר על מפגש (או יותר נכון, התנגשות) בין שני אנשים מהסוג הנ"ל, אחד ישראלי ואחד אמריקאי, ב"יד ושם", מכל המקומות שבעולם. היכולת המופלאה של הסופר לאירוניה מתבטאת פה במלואה בעוד הוא משתמש בעימות בין שני העולמות כדי לבקר מצד אחד את הפרדוקסים הפנימיים של המקום (קפיטריה ביציאה ממוזיאון השואה), מצד שני את הסטריליות בה חלק מהאנשים מתייחסים למקום (הוא חוזר שוב ושוב על הכינוי שלו למקום - "הקומפלקס לתיעוד יחסם של הנאצים ליהודים") אבל יותר מכל הוא מיטיב להכניס אותנו לנעליים של המבקר מן השורה, התחושות המוזרות שנוצרות בביקור ובסיטואציות יומיומיות בכלל.
אני חושב שזה הדבר שאהבתי יותר מכל בסיפורים - תחושת ההזדהות המיידית שלי כמעט עם כל הדמויות בהם. מהתובנות הקטנות וההערות השנונות עד לרגשות החזקים שדילמות חברתיות מעוררות בנו, את כל אלה הרגשתי כשטרפתי את הסיפורים אחד אחרי השני.
הדבר השני הכי טוב הוא ההומור. ברוב הסיפורים מצאתי את עצמי צוחק בקול ובלי שליטה, לפעמים נאלץ לעצור את הקריאה לדקה שלמה רק בשביל להירגע. הפעם האחרונה שאני זוכר את עצמי צוחק ככה הייתה כשנחשפתי לסיפורים של אתגר קרת (למעשה, קרת מעריך את הכתיבה של הסופר ואף עזר לו בכתיבת הספר).
מילת אזהרה לגבי הספר - הוא מלא בהשתפכויות פוסט-מודרניסטיות למיניהן, מה שעלול להרתיע חלק מהקוראים. למשל, באחד הסיפורים הסופר אשכרה מתערב באמצע הסיפור ומתחיל לדון בינו לבין עצמו על התגובה האפשרית לסיפור, ולהתלבט האם מה שהוא כותב זה מניפולטיבי מדי או לא. כמו כן, כמה מהסיפורים נכנסים קצת למחוזות הפילוסופיים משהו, מה שאני דווקא אהבתי כיוון שזה הזכיר לי את הכתיבה של פול אוסטר. אבל אני מודע לזה שלא כולם אוהבים את הסיפורים שלהם עם יומרות.
מבחינתי, ההמלצה היא חד משמעית. לקרוא את הספר וכמה שיותר מהר. אני שמח שלקחתי חופש היום, ככה שהתאפשר לי לסיים את הספר הזה מהר יותר מן המצופה ומרגיש את הטעם המר-מתוק של ספר טוב שנגמר.
באוקטובר השנה צפוי לצאת רומן ראשון שלו. כולי ציפייה.
