24 ביוני 2008

ג'ורג' קרלין ז"ל

בצער רב וביגון קודר, בלי שום סרקזם, אני משתף את מי מביניכם שלא שמע במותו של אמן הסטנדאפ ואחד האנשים הכי מבריקים שיצא לי לשמוע - ג'ורג' קרלין. הוא מת מבעיות לב אבל חי והופיע עד הרגע האחרון.
מעבר לזה שהוא ממש מצחיק, קרלין תפס אותי בתובנות העמוקות שלו, בשליטה הטוטאלית שלו בשפה האנגלית ובמשחקי הלשון שלה ובחוסר הסבלנות המוחלט שלו לבולשיט. חלקים גדולים מהמופעים הרבים שלו מוקדשים למלחמה בפוליטיקלי קורקט, בדת ובטיפשות.
אם לא יצא לכם לשמוע אותו עד עכשיו, הרשו לי לחשוף אתכם לקטע מייצג על עשרת הדברות, אחד מהאהובים עליי ביותר. בבקשה:




22 ביוני 2008

משימתו של הבלוגר הזה



בעוד ריחו עוד טרי בנחיריי, אני רוצה להמליץ על ספר שנתקלתי בו לגמרי במקרה, בזכות מבצע "ספר ב-30 שקל" לחיילים במדים של צומת ספרים. גם מבצע "ספר שני בשקל" שלהם הוא לא רע, ככה שאני בהחלט יכול להגיד שאני אוהב את הרשת הזאת (ובאמת שהם לא משלמים לי על זה, וחבל).



הספר נקרא 'משימתו של המתרגם הזה' והוא של סופר אמריקאי-יהודי, לא מוכר בכלל, בשם טוד חזק-לואי. הדבר הראשון שמשך אותי כשראיתי את הספר היה הכריכה מלאת הדמיון שלו (בצד שמאל).
משהו בדימוי של בן אדם שתולש לעצמו את הפרצוף וחושף את מה שיש בפנים עשה לי את זה, גם אם באותו רגע עוד לא ידעתי זאת.
למרות הערימה הגדולה של הספרים שמחכה לי על המדף, ספרים שאת רובם רכשתי לא מזמן בחגיגות חודש הספר, התחלתי מיד לקרוא דווקא את הספר הזה, מתוך חוש פנימי מוזר כלשהו.
כל הגיבורים בסיפוריו של חזק-לואי הם אנשים שהגיעו לשפל המדרגה - חלקם פיסית, כולם נפשית. לרוב הם נאלצים להתמודד עם הבעיות שלהם שכוללות קשיי הסתגלות חברתית ובטחון עצמי נמוך. מידת ההצלחה שלהם משתנה מסיפור לסיפור.
הסיפור הראשון, למשל, מדבר על מפגש (או יותר נכון, התנגשות) בין שני אנשים מהסוג הנ"ל, אחד ישראלי ואחד אמריקאי, ב"יד ושם", מכל המקומות שבעולם. היכולת המופלאה של הסופר לאירוניה מתבטאת פה במלואה בעוד הוא משתמש בעימות בין שני העולמות כדי לבקר מצד אחד את הפרדוקסים הפנימיים של המקום (קפיטריה ביציאה ממוזיאון השואה), מצד שני את הסטריליות בה חלק מהאנשים מתייחסים למקום (הוא חוזר שוב ושוב על הכינוי שלו למקום - "הקומפלקס לתיעוד יחסם של הנאצים ליהודים") אבל יותר מכל הוא מיטיב להכניס אותנו לנעליים של המבקר מן השורה, התחושות המוזרות שנוצרות בביקור ובסיטואציות יומיומיות בכלל.
אני חושב שזה הדבר שאהבתי יותר מכל בסיפורים - תחושת ההזדהות המיידית שלי כמעט עם כל הדמויות בהם. מהתובנות הקטנות וההערות השנונות עד לרגשות החזקים שדילמות חברתיות מעוררות בנו, את כל אלה הרגשתי כשטרפתי את הסיפורים אחד אחרי השני.
הדבר השני הכי טוב הוא ההומור. ברוב הסיפורים מצאתי את עצמי צוחק בקול ובלי שליטה, לפעמים נאלץ לעצור את הקריאה לדקה שלמה רק בשביל להירגע. הפעם האחרונה שאני זוכר את עצמי צוחק ככה הייתה כשנחשפתי לסיפורים של אתגר קרת (למעשה, קרת מעריך את הכתיבה של הסופר ואף עזר לו בכתיבת הספר).
מילת אזהרה לגבי הספר - הוא מלא בהשתפכויות פוסט-מודרניסטיות למיניהן, מה שעלול להרתיע חלק מהקוראים. למשל, באחד הסיפורים הסופר אשכרה מתערב באמצע הסיפור ומתחיל לדון בינו לבין עצמו על התגובה האפשרית לסיפור, ולהתלבט האם מה שהוא כותב זה מניפולטיבי מדי או לא. כמו כן, כמה מהסיפורים נכנסים קצת למחוזות הפילוסופיים משהו, מה שאני דווקא אהבתי כיוון שזה הזכיר לי את הכתיבה של פול אוסטר. אבל אני מודע לזה שלא כולם אוהבים את הסיפורים שלהם עם יומרות.
מבחינתי, ההמלצה היא חד משמעית. לקרוא את הספר וכמה שיותר מהר. אני שמח שלקחתי חופש היום, ככה שהתאפשר לי לסיים את הספר הזה מהר יותר מן המצופה ומרגיש את הטעם המר-מתוק של ספר טוב שנגמר.
באוקטובר השנה צפוי לצאת רומן ראשון שלו. כולי ציפייה.




20 ביוני 2008

חדשות טובות!

בניגוד לנימה הקודרת בה התחיל הפוסט הקודם, הפעם בפי חדשות טובות. מעולות! מעיין התרבות שחרב אך לפני כמה ימים הוחלף במעיין חדש בצבע מפתיע! ככה שהסירו דאגה מליבכם - בשבוע הבא התה חוזר ובגדול.

וכדי לתת את הסיפתח להמלצות התרבותיות שצפויות להיות פה על בסיס שבועי או יותר, הנה ההמלצה הראשונה:
להקה בשם Trans-Siberian Orchestra הוציאה בשנת 200 אלבום שנקרא Beethoven's Last Night. האלבום הוא אופרת רוק (או ליתר דיוק, מטאל). מה שיוצא דופן באלבום זה הוא השילוב בין אלמנטים מובהקים של מטאל ליצירות הקלאסיות של בטהובן, שילוב שרק מועיל לשני הצדדים.
הקפיצות בין קצב מהיר מאוד וגיטרות חשמליות לפסנתר צנוע אך עוצמתי יוצרות אפקט מהפנט וקשה מאוד להפסיק להקשיב ברגע שמתחילים.
השירה באלבום סבירה, אך הרבה פעמים מצאתי את עצמי משתוקק ליותר וגם בחלק מהשירים יש נטיה לחזרות רבות מדי על אותו קטע קצר. חסרונות אלה לא גדולים מדי, ולדעתי כל חובב Progressive Metal או מוסיקה קלאסית יכול ליהנות מהאלבום.

להדגמה, הנה קטע מהופעה שלהם בביצוע שילוב של שני שירים מהאלבום:


לרוויה!



18 ביוני 2008

הפתיחה הרשמית של בלוג "שעת תה ותרבות"

חברים יקרים!

צר לי לערבב יגון ושמחה, אך איני יכול להתחיל בהשקת בלוג חגיגי זה בלי להזכיר אירוע טראומתי במיוחד שקרה היום וזעזע את קהילת "שעת תה ותרבות" (להלן: שתו"ת) מהיסוד.
קנקן התה היקר לנו מאוד, והידוע יותר בשמו "מעיין התרבות", חרב היום. אני אנסה שלא להתבוסס יותר מדי בצער ולכן לאחר שמכשול זה סר מדרכינו, אפשר להמשיך לפתיחה החגיגית.

למי שלא בעניינים, שתו"ת הינה מסורת עתיקת יומין אשר החלה בזמן פריחת הרנסנס באירופה, ויש האומרים שאף הייתה אחד מהגורמים לעלייתו. אנשים משכילים רבים מאסו בברבריות של ימי הביניים ובאותן שיחות רגילות על המגיפה השחורה.
קבוצה קטנה של אינטלקטואלים החלה לקיים מפגשים יומיים בשעה 4 לערך, בהם נידונו עניינים ברומו של עולם, כגון ההמצאה האחרונה של דה וינצ'י או המחזה החדש של טרנטינו.
אופי השיחות התאפיין במלל רב והדובר היה לרוב צמא בעקבות הבעת עמדה נחרצת, מה שגרם לקבוצה לחפש באופן אקטיבי אחר מרווה. הפתרון הוצע לבסוף ע"י צעיר החבורה אשר מספרים כי הגיע למפגש הרחק מהעיירה הציורית בדיאניה. שמו לא נודע עד עתה, אך קיים קונצנזוס בין החוקרים המודרניים כי צאצאיו היגרו למזרח התיכון. התברר כי בבדיאניה גדלים צמחים מזן מיוחד אשר אם משרים את עליהם המיובשים במים רותחים, מתקבל משקה קסום.
ממשיכי דרכם בעידן החדש קיימים במקומות רבים וסופר לי אפילו על אנשי מחשבים המפנים מדי יום חצי שעה על מנת לפאר את זכרם של אותם אצילים וליהנות ממעט תה איכותי.

אני מרשה לעצמי לחשוף עתה לעיני כל את הגלגול החדש של המחתרת הגלויה. בפורום זה אפרסם המלצות תרבותיות ככל הניתן על דברים המעניינים (בתקווה) את אנשי התרבות שבינינו.

לרוויה!