Breaking Bad (Ass)

היום אני רוצה לספר לכם על אחת הסדרות המשובחות ביותר שיצא לי לראות בשנים האחרונות. אני לא מדבר על הסופרנוס וגם לא על 'The Wire'. הסדרה שאני מדבר עליה היא אלמונית למדי - משודרת ברשת הזויה בשם amc שבחיים לא שמעתי עליה והיו לה עד עכשיו בסך הכל 7 פרקים. עם זאת, אני עומד מאחורי ההצהרה שלי - מדובר בלא פחות מסדרה גאונית. תודה לך, תומר קמרלינג, שסיפרת לי עליה.


הקונספט מזכיר קצת את 'העשב של השכן' - מורה לכימיה שמתגלה אצלו סרטן ריאות בלתי ניתן לטיפול מחליט לספק את משפחתו כלכלית לפני מותו. למרות היותו אזרח שומר חוק (חנון) כל חייו, הדרך הכי מהירה לעשות את זה היא ע"י ניצול מומחיותו בתחום החומרים וכמובן להיכנס לתעשיית ייצור הסמים הקשים. הוא לא סתם רוצה לעשות כסף מהיר - אשתו בהריון מתקדם ובנו חולה במשהו כמו פיגור קל / שיתוק מוחין (לא ממש הצלחתי להבין). המורה (מגולם להפליא בידי בריאן קרנסטון) מתחבר לתלמידו לשעבר שפרש מבית הספר לטובת השתלבות בשוק העבודה המפוקפקת הנ"ל וביחד הם מנסים להצליח "כנגד כל הסיכויים".
הדבר הכי טוב בסדרה הוא התסריט שלה. היא פשוט כתובה טוב. מצחיקה כשצריך אבל אף פעם לא בכוח, דרמטית כשרצוי אבל לא בצורה מוגזמת ולרוב בסוף פרק נשארתי מטולטל.
הדמויות והמשחק של כולן כל כך טוב שפשוט לא הצלחתי למצוא דמויות ראשיות שאני לא אוהב. גם הדמויות השליליות לכאורה מצליחות להיות אנושיות ומעוררות סימפטיה והדמויות החיוביות כמעט תמיד מעניין ולא דביקות. כבר שיבחתי את המשחק של הגיבור הראשי, אז עכשיו אני אציין גם את המשחק של שותפו לעסק, ארון פול, שמזכיר לי קצת את הדמות של ג'סטין טימברלייק בסרט 'אלפא דוג' (סרט טוב מאוד, דרך אגב). כמה שהדמות של הפושע בגרוש, white trash, wigger וכו' שחוקה, הוא מצליח לבצע את התפקיד בכבוד ואני ממש מחבב אותו עכשיו.

הסדרה שודרה ביס ונכתבה עליה כתבות שונות כמו הכתבה הזו ברייטינג. בקרוב עונה שנייה, עכשיו זה הזמן להשלים פערים.

ימבה המלצות

כפיצוי על היעדר עדכונים, אני מכריז על מבצע "עדכון מביא עדכון". מה שאני מתכוון, בעצם, זה שאני הולך להמליץ על כמה סרטים במכה.
אני אתחיל מהמוכר והצפוי. כולכם שמעתם עליו, כולכם קראתם עליו, ובכל זאת - הוא פשוט סרט מעולה ואני לא יכול להתעלם ממנו. אני מדבר על 'ואלס עם באשיר', סרט האנימציה הישראלי של ארי פולמן על מלחמת לבנון (המקורית). הסרט זכה בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר וכעת הוא מועמד מוביל לפרס האוסקר באותה קטגוריה. זהו הסרט הישראלי המוערך ביותר ביקורתית מזה שנים רבות ואולי בכלל (אפילו יותר מ'ביקור התזמורת').
הסרט מלווה את ארי פולמן בעודו מנסה להיזכר במה שעבר עליו בלבנון, בדגש על הטבח בסברה ושתילה שהסרט די מתרכז בו, תחילה בעקיפין ואחרי זה באופן ישיר מאוד. חשוב להדגיש שלמרות הצגת הסרט כדוקומנטרי (בערך) הסיפורים שבו אינם אמיתיים ברובם, גם אם הם מבוססים על דברים שקרו. פולמן מדגיש בסרט שהזיכרון הוא דבר לא אמין והוא נוטה לעוות אירועים מהעבר במיוחד אחרי תקופה ארוכה. הצבא לא יוצא טוב מהסרט אבל זה לא באמת הפריע בהמלך הצפיה. האנימציה עשויה בצורה מאוד מעניינת ושילובה עם הפסקול המהפנט יוצר ריתוק למסך. מיליון מבקרים לא טועים.

הסרט השני שאני רוצה לדבר עליו הוא סרט אקשן מגניב מאוד שבתכלס אין בו שום דבר שלא ראינו בסרטים אחרים, אבל זה פשוט כל כך כיף לראות את ליאם ניסן עושה את זה. אני מדבר על 'חטופה \ Taken'. ליאם ניסן הוא סוכן CIA לשעבר שמתוקף תפקידו עליו להיות קשוח, דק הבחנה וחסר עמוד שדרה בכל הנוגע לניהול משפחתו. אשתו עזבה אותו וגרה יחד עם ביתם בת ה-17 עם שוגר דדי די רציני. הבת היא מתבגרת מעצבנת ומניפולטיבית שמדברת עם אבא רק כשהיא צריכה אותו ומגיבה באותה צורה כשהוא מביא לה מכונת קריוקי או כשהוא עוזר לה להתמודד עם טרוריסטים. כן, יש טרוריסטים שחוטפים אותה ואת חברתה כשהן טסות לפריז וזה די מעצבן את ליאם אז הוא טס לשם בעצמו כדי לחלץ אותה. בשלב הזה הסרט הופך לעונה שלמה של 24 בשעה וחצי כשניסן נוקט לפעמים טקטיקות שג'ק באואר היה עלול לבחול בהן כדי להגיע לאינפורמציה שהוא צריך.
האקשן מאוד זורם ולנו נותר רק להצטער ששינדלר לא נקט בטקטיקות כאלה כלפי הנאצים.

הסרט האחרון להיום הוא קצת מוזר ואיזוטרי ואני ממליץ עליו עם הסתייגות. הוא סרט מעולה שמשוחק, מבוים ומצולם לתפארת כהרגלו של אלמודובר, אבל כולם שם הומואים והם מדברים רק ספרדית. אם שני המכשולים במשפט הקודם לא הפריעו לכם, אז ממש כדאי לראות. הסרט נקרא 'חינוך רע' והוא מספר על במאי מצליח למדי שאהובו מימי בית הספר קופץ לביקור פתע. זה מעלה המון זיכרונות - חלקם טובים וחלקם ממש לא - ומכריח את שניהם להתמודד עם מצבים בעיתיים מאוד. למרות סצינות הסקס הגבריות הנועזות למדי, סוף הסרט הוא שעשה עליי את הרושם החזק יותר. אני חושב שהמסרים והרעיונות המובעים שם מדברים לכל אחד, ללא קשר לסוג האיברים שהוא אוהב למשש.

סרט לא מוכר אבל מעולה

ברצוני לתקן היום עוולה היסטורית עתיקת יומין שנעשתה לסרט המעולה הנקרא 'התוכנית' או 'Best Laid Plans'.
זהו סרט משנת 1999 שהשם המוכר היחיד הקשור בו הוא זה של ריס וית'רספון צעירה מאוד. למרות התפקיד המשני יחסית שיש לה בסרט, זו ההופעה הטובה ביותר שלה שיצא לי לראות ואחרי שראיתי את הסרט התחלתי לשים לב אליה בסרטים.
העלילה מספרת על ניק, בחור צעיר במצב כלכלי גרוע, העובד במפעל מיחזור של העיירה טרופיקו שהיא חור שבחורים. אביו, שהיה פרופסור לספרות, נפטר ולא משאיר לניק ירושה כלל בגלל חובות למס הכנסה. המקרה מפגיש את ניק עם ליסה, נערת עיירה עם שאיפות לצאת ממנה וביחד הם מתכננים לעזוב את המקום לנצח. אלא שלגורל יש תוכניות אחרות עבורם ומזימת פשע קטנה שניק מסתבך בה גורמת לשרשרת של בעיות שמעמידה אותם בסכנה כלכלית ופיזית. כדי לצאת מהתסבוכת ניק מחליט לנסות לנצל מכר ותיק מימי הקולג' שלו ושלושתם נכנסים למערבולת שלא ברור לאן היא תוביל אותם. כל תוכנית שהם מתכננים מתבצעת לא ממש כפי שהם היו רוצים והעלילה הולכת ומסתבכת.
הסרט הקטן הזה הוא כמעט נקי לגמרי מיומרות. הוא מבטיח לנו סיפור טוב והוא מספק את זה. למעשה, לדעתי מדובר באחד הסרטים הבודדים שאני מכיר שהצליחו באופן מושלם בכל מה שניסו.
העלילה מאוד מעניינת, מותחת ומפתיעה. שנות התשעים היו שנות הטוויסט בקולנוע והסרט הזה מלא בהם, אבל להגנתם ייאמר שהם עשויים ממש טוב ואף פעם לא נדחפים בכוח.
המשחק של שלושת הדמויות הראשיות נפלא. כל אחד מהם שכנע אותי הוא/היא מישהו/י שהייתי יכול לפגוש ברחוב. התסריט המרשים בהחלט תורם לזה, בונה דמויות עגולות ומעניינות.
הצילום והבימוי משלימים את התמונה ונותנים את הטון הנכון לכל אורך הסרט. כל הזמן הרגשתי שמי שהולך ומסתבך הוא אני ולא הגיבורים. הסרט הזה עובד עליי בכל פעם שאני צופה בו, וצפיתי כבר לפחות 4 פעמים.

החיסרון היחיד של הסרט הזה הוא קמפיין השיווק שלו. למה לעזאזל הוא לא מוכר? תפיצו את הבשורה, חבר'ה.

Sony Book Reader

החלטתי להשתדרג ולהתקדם לליגה של מקצועני הקריאה. קניתי לי קורא ספרים אלקטרוני כזה:


חוץ מזה שהוא ממש מגניב וקורא מלא פורמטים וזה, היתרון הכי גדול שלו הוא טכנולוגיית הדיו האלקטרוני שגורמת לדף להיראות כמו נייר אמיתי. באמת, זה אדיר.
המכשיר שלי הוא PRS-505, כמו זה הנראה באילוסטרציה. זה כדאי (אבל די יקר)!

נ.ב. כמתנה לחנוכה קיבלתי מהוריי היקרים קנקן תה חדש. חג שמח ומלא תה!

כנר על גג משופע

הזדמן לי לבקר היום, שלא כהרגלי, בתיאטרון. לא שיש לי משהו נגד צורת האמנות הזו, זה פשוט אף פעם לא משך אותי מספיק כדי שאני אשקיע בזה. קצת כמו מוסיקה קלאסית עד הזמן האחרון. אולי אני אתחיל גם ללכת לתיאטרון.
בכל מקרה, היום ראיתי במסגרת צבאית את ההצגה המהוללת 'כנר על הגג' בכיכובו של נתן דטנר. שמעתי רבות על ההצגה לפני ושמחתי לגלות שהיא לא אכזבה.
הדבר הכי חשוב שיש לומר על ההצגה הזו הוא ההשקעה המטורפת במסביב - התפאורה, התלבושות, התאורה - הכל בומבסטי וגרנדיוזי. הסטים מתחלפים בקצב מטורף (אני מדבר על גזעי עצים ענקיים, שולחנות, תנור גדול, קירות נעים ועוד), התלבושות נראות טוב ונראה שהכל מתקתק (אפילו שהיו כמה פאשלות קטנות).
הדבר השני הכי חשוב הוא השחקנים. נתן דטנר* מרשים מאוד בהופעה מגוונת שבה הוא מפגין שמחה, כעס, אהבה, עצב וכמעט כל רגש על הסקלאה שביניהם. הוא מכניס הרבה מאוד רוח למפרשיו של טוביה החולב. כשהוא צוחק, אנחנו צוחקים איתו. כשהוא מתחנף, אנחנו מעודדים אותו. כשהוא כועס, אנחנו מצדיקים את חימתו. עוד שחקן שראוי לציין לטובה הוא עידו מוסרי שמשחק את מוטל החייט הנעבך בצורה נפלאה. הסצינות הכי טובות בהצגה הן האינטרקציות בין טוביה למוטל, בהן טוביה בעיקר צועק עליו ומוטל רועד כעלה נידף.
השירים במחזה מעולים, בעיקר אלה שבחלק הראשון הכוללים את "לו הייתי רוטשילד" ו"לחיים" המפורסמים. בחלק השני חלה ירידה ברמת השירים, לדעתי הם פשוט נהיו פחות מעניינים בתיאום עם העלילה. בהתחלה הכל רב משתתפים וצבעוני וככל שהעלילה מתקדמת מצב הרוח נהיה יותר אפרורי ומדכא. אולי זה משרת את המסר אבל חבל שזה בא על חשבון עניין.
בשורה התחתונה, אני נהניתי מאוד וזה למרות שאני לא מבין או חובב גדול של תיאטרון וגם הייתי מחויב לבוא. ההצגה די יקרה, אבל אם אתם לא לחוצים על כסף נראה לי ששווה לנסות.


* גילוי נאות: הכותב מקורב במידה מסוימת לביתו של נתן דטנר.