'מילק' / 'Milk'במאי: גאס ון סנט שחקנים: שון פן, ג'וש ברולין
בעקבות בקשה של חבר מועצת התה, הזדרזתי לצפות בסרט ולכתוב עליו במסגרת שתו"ת. היה שווה את זה.
הסרט נפתח בדרך מאוד קריפית לצופה הישראלי. השנה היא 1978. אישה כלשהי ניצבת בפני מצלמה בפתח בית חולים ומודיעה בקול רועד קצת על מותם של המפקח מילק וראש העיר של סן פרנסיסקו בידיו של מתנקש. מכאן אנחנו חוזרים 8 שנים אחורה ורואים בסדר כרונולוגי את הדרך שעשה הארווי מילק עד לצמרת היחסית.
כמו שאפשר להבין מהפתיחה, הסרט הזה לא בונה על להפתיע מישהו. כמו סרטים ביוגרפיים אחרים, הוא מתמקד בדמות אחת בלבד לאורך תקופה למשך כל הסרט. הוא יוצא מתוך הנחה שאנשים יודעים שמעו שהיה איזה פוליטיקאי הומו כזה שהרגו אותו ומה שהם רוצים לראות זה איך זה קרה.
אז בשנת 1970 הארווי מילק מרגיש שהוא לא עשה עדיין שום דבר שהוא יכול להתגאות בו, והוא כבר בן 40. הוא פוגש בחור צעיר, מפתה אותו בכריזמטיות וביחד הם פותחים חנות צילום באזור שהיו בו כבר לא מעט הומוסקסואלים. למרות זאת, הסובלנות אליהם עדיין הייתה נמוכה. מילק מתעצבן מבעלי החנויות שמחרימים אותו ומתחיל לנאום ברחובות על הצורך להתאחד ולפעול יחדיו למען מטרה משותפת. טיפין טיפין הוא צובר כוח ולסביבתו אין ברירה אלא להכיר בקיומו ולשתף איתו פעולה או לפשוט רגל (במקרה של חנויות).
הומואים מרחבי כל העולם מגיעים לשכונה והארווי הוא הגיבור של כולם, זה שמעז. אבל החיים לא טובים כל כך להומואים בארה"ב. כוחות פוליטיים בשילוב עם הכנסייה פועלים כדי להעביר חוקים המאיימים לשלול זכויות אזרח רבות מקהילת ההומואים והלסביות ומילק וחבריו מריצים קמפיין נגדי בניסיון למנוע את הפיכתם לאזרחים סוג ב'.
שון פן נהדר בתפקיד מילק. שפת הגוף היא מאוד גיי אבל בלי להקצין. הוא מתנשק לא מעט עם גברים במהלך הסרט ולמרות שאני מכיר אותו מסרטים אחרים ויודע שהוא לא הומו, לא התקשיתי בכלל להאמין לו. אין ספק שהוא נכנס לדמות בצורה מעולה.
הסרט מעניין ומעשיר את הידע על התקופה והמאבק אבל בה בעת סובל מהחסרונות הרגילים של סרטים ביוגרפיים. ההתמקדות הטוטאלית בדמות אחת שלא כל דבר בחיים שלה מעניין. עלילות המשנה על מאהב נוסף אולי משמעותיות למילק עצמו אבל אותי בכלל לא עניינו. גם המאבקים הפוליטיים די חזרו על עצמם. הוא מנסה, לא מצליח ואז שוב מנסה וחוזר חלילה. זה קצת מעייף.
אי אפשר לכתוב ביקורת על הסרט מבלי להתייחס לפוליטיקה הרלוונטית לימינו - ההשוואה בהחלט במקום והיו כמה נקודות בסרט שממש ציפיתי שהוא יגיד - Yes, we can! יפה לראות איך ההסטוריה חוזרת, נקווה שלא כל ההסטוריה תחזור במקרה הזה.
בעקבות בקשה של חבר מועצת התה, הזדרזתי לצפות בסרט ולכתוב עליו במסגרת שתו"ת. היה שווה את זה.
הסרט נפתח בדרך מאוד קריפית לצופה הישראלי. השנה היא 1978. אישה כלשהי ניצבת בפני מצלמה בפתח בית חולים ומודיעה בקול רועד קצת על מותם של המפקח מילק וראש העיר של סן פרנסיסקו בידיו של מתנקש. מכאן אנחנו חוזרים 8 שנים אחורה ורואים בסדר כרונולוגי את הדרך שעשה הארווי מילק עד לצמרת היחסית.
כמו שאפשר להבין מהפתיחה, הסרט הזה לא בונה על להפתיע מישהו. כמו סרטים ביוגרפיים אחרים, הוא מתמקד בדמות אחת בלבד לאורך תקופה למשך כל הסרט. הוא יוצא מתוך הנחה שאנשים יודעים שמעו שהיה איזה פוליטיקאי הומו כזה שהרגו אותו ומה שהם רוצים לראות זה איך זה קרה.
אז בשנת 1970 הארווי מילק מרגיש שהוא לא עשה עדיין שום דבר שהוא יכול להתגאות בו, והוא כבר בן 40. הוא פוגש בחור צעיר, מפתה אותו בכריזמטיות וביחד הם פותחים חנות צילום באזור שהיו בו כבר לא מעט הומוסקסואלים. למרות זאת, הסובלנות אליהם עדיין הייתה נמוכה. מילק מתעצבן מבעלי החנויות שמחרימים אותו ומתחיל לנאום ברחובות על הצורך להתאחד ולפעול יחדיו למען מטרה משותפת. טיפין טיפין הוא צובר כוח ולסביבתו אין ברירה אלא להכיר בקיומו ולשתף איתו פעולה או לפשוט רגל (במקרה של חנויות).
הומואים מרחבי כל העולם מגיעים לשכונה והארווי הוא הגיבור של כולם, זה שמעז. אבל החיים לא טובים כל כך להומואים בארה"ב. כוחות פוליטיים בשילוב עם הכנסייה פועלים כדי להעביר חוקים המאיימים לשלול זכויות אזרח רבות מקהילת ההומואים והלסביות ומילק וחבריו מריצים קמפיין נגדי בניסיון למנוע את הפיכתם לאזרחים סוג ב'.
שון פן נהדר בתפקיד מילק. שפת הגוף היא מאוד גיי אבל בלי להקצין. הוא מתנשק לא מעט עם גברים במהלך הסרט ולמרות שאני מכיר אותו מסרטים אחרים ויודע שהוא לא הומו, לא התקשיתי בכלל להאמין לו. אין ספק שהוא נכנס לדמות בצורה מעולה.
הסרט מעניין ומעשיר את הידע על התקופה והמאבק אבל בה בעת סובל מהחסרונות הרגילים של סרטים ביוגרפיים. ההתמקדות הטוטאלית בדמות אחת שלא כל דבר בחיים שלה מעניין. עלילות המשנה על מאהב נוסף אולי משמעותיות למילק עצמו אבל אותי בכלל לא עניינו. גם המאבקים הפוליטיים די חזרו על עצמם. הוא מנסה, לא מצליח ואז שוב מנסה וחוזר חלילה. זה קצת מעייף.
אי אפשר לכתוב ביקורת על הסרט מבלי להתייחס לפוליטיקה הרלוונטית לימינו - ההשוואה בהחלט במקום והיו כמה נקודות בסרט שממש ציפיתי שהוא יגיד - Yes, we can! יפה לראות איך ההסטוריה חוזרת, נקווה שלא כל ההסטוריה תחזור במקרה הזה.
תגובה 1:
תעדכן!
חסרת פה.
הוסף רשומת תגובה