The Fall

מעבר לכל חלום (כי 'הנפילה' זה סרט על היטלר) / The Fall
במאי: Tarsem Singh (בהצלחה לבטא את זה)
שחקנים: קטינקה אונטרו, לי פייס.

הסרט המקסים הזה נעשה כבר בשנת 2006 ומשום מה יצא רק השנה להקרנות. לא יודע למה זה קרה, אבל הפספוס הוא שלנו - יכולנו לראות אותו כבר לפני שנתיים!
העלילה מתארת את מערכת היחסים הנרקמת בין פעלולן מדוכא שהגיע לבית חולים אחרי ניסיון התאבדות לבין ילדה בת 5 ממשפחת מהגרים שהספיקה כבר לעבור גיהנום לא קטן בגילה הצעיר. רוב הסרט מציג בצורה ויזאולית מרשימה מאוד סיפורים שהפעלולן מספר לילדה, אך לב הסרט הוא דווקא בעולם האמיתי. לא הכל תמים כמו שזה נראה בהתחלה ולדמויות יש מניעים נסתרים. הקונפליקט שנוצר כתוצאה מכך הוא החלק המרתק פה.
אני חייב להודות שהילדה הקטנה (קטינקה אונטרו) שבתה את ליבי במהלך הסרט. היא מגלמת את הילדה התמימה והמבולבלת מעט בצורה מושלמת ולא נותר לי אלא לחשוב שהיא בעצמה ילדה תמימה ומבולבלת.
הסרט לא מחדש הרבה מבחינת סיפור, ויזואליה או אפילו יחסים אבל הביצוע שלו כל כך טוב שאני יכול להכריז עליו בלי לחשוב פעמיים בתור הסרט שריגש אותי הכי הרבה בעשר השנים האחרונות. לא פחות.
בארץ הוא לא מוקרן בקולנוע בכלל ואפשרי לראות אותו רק במסגרת פסטיבל "אייקון" או על DVD.

Dr. Horrible's Sing Along Blog

ההמלצה של היום היא למשהו קצת שונה. מדובר על סדרת אינטרנט בת 3 חלקים, סה"כ 43 דקות, מבית היוצר של ג'וס ווידון (החנונים יותר מביניכם צריכים להכיר את השם - באפי, אנג'ל, פיירפלי).
הסדרה היא מחזמר על נבל בשם Dr. Horrible אותו משחק ניל פטריק האריס (דוגי האוזר וכמובן ברני מ'איך פגשתי את אמא'). הסדרה עוקבת אחריו מקליט פודקסטים (קטעי בלוג מצולמים בוידיאו) בהם הוא מספר על תוכניותיו... לעשות דברים רעים ועל התסכול שלו מחוסר יכולתו לדבר עם פני, הבחורה המדהימה מהמכבסה.
כמו לכל נבל, יש לו את ה-nemesis - במקרה הזה, קפטן פטיש (Captain Hammer) שהוא בריון גדול בסגנון האתלטים הטיפשים מסרטי תיכון אמריקאיים. הבריון פוגש במקרה את פני וכעת שניהם מתחרים על ליבה.
המוסיקה במחזמר מצוינת והבדיחות עובדות נהדר. בהתחשב בעובדה שהאורך של כל הדבר הזה הוא פחות משעה (כולל זמן טעינה), אני מאמין שמדובר ביחס עלות-תועלת מצוין.
קישורים לפרקים:
פרק 1
פרק 2
פרק 3

The Wire

הסדרה שאני עומד להמליץ עליה עכשיו כבשה את ליבי לאט אך בטוח. הקשר שלנו הוא לא סטוץ או הידלקות של רגע אלא אהבה שבאה עמוק מבפנים ונבנתה לאורך זמן. אני מדבר על סדרה בשם The Wire או בעברית 'הסמויה' (שם דבילי).
מדובר לכאורה בעוד אחת מאותן סדרות "שוטרים וגנבים" שבהן מתרכזים בתחנת משטרה מסוימת ועוקבים אחריהם פותרים פשעים. אבל היא ממש לא. היא שונה בכמה נקודות קריטיות:

1. מוקדש זמן מסך כמעט שווה לצד של הפושעים. זה הופך את ההצגה להרבה יותר מאוזנת, לא רעים מול טובים אלא שני מחנות. עדיין, הגיבורים הראשיים הם החוקרים, אבל הם לא מלאכים בעצמם. הם מקללים, משתכרים, מעגלים פינות ודופקים אחד את השני מדי פעם, כל זאת בלי לגלוש לקלישאות של שחיתות או סימון הדמות החוטאת כ"רעה". זה יוצר לפעמים הרגשה של אי נוחות, כאשר הדמות הטובה נכנסת שיכורה כלוט למכונית ומרסקת אותה בפראות לתוך עמוד.
2. למרות שהיא לוקחת את עצמה מאוד ברצינות, יש הרבה קטעים שגרמו לי להתפקע מצחוק. במיוחד אהבתי סיטואציות בהן חבורה של גנגסטרים קשוחים מתכנסים בחדר ומנסים לנהל שיח דמוקרטי תרבותי תוך שימוש בשפת רחוב של שחורים.
3. אין דבר כזה "מקרה נקודתי כל פרק". זה מקשה להתחבר לסדרה באמצע העונה, אבל משאיר יותר מקום לפיתוח העלילה המרכזית ועלילות המשנה (ויש הרבה כאלה עם המון דמויות) ולא מחייב להגיע לאיזושהי סגירת מעגל כל פרק.
4. הסדרה מעלה הרבה נקודות למחשבה ובעונה השלישית אפילו מציגה לכל אורך העונה דרך מקורית מאוד ואמיצה להתמודד עם סחר הסמים השולט בכל פינה בעיר. השאלות הן בעיקר כאלו של מוסריות - מי הטוב ומי הרע, הקבלות בין פשעי צווארון לבן לפשע ברחוב והצבעה על צביעות בשלטון החוק.

הרשת המשדרת היא HBO ואני חושב שזה אומר הכל. אין כמו הרשת הזו בשביל לשדר סדרה עם ביצים ישר לתוך הפרצוף של הצופים (אולי חוץ מ-Showtime שהם גם בסדר). אני חייב להודות שלקח לי יותר מחצי עונה כדי להבין שאני אוהב את הסדרה ולהתמכר אליה, עד אז הייתי על הגדר. כנראה שזה בגלל המבנה הלא סטנדרטי שגורם לך להאמץ קצת בשביל לקבל את התמורה. יש דברים ששווה לעבוד בשבילם.

עיר הגנבים

עיר הגנבים / City of Thieves
מאת: דיוויד בניוף

את הספר הזה קניתי בכלל בגלל שאמא שלי רצתה לקרוא אותו. לא שלא עניין אותי לקרוא ספר של מי שאחראי ל"שעה ה-25", אחד הסרטים האהובים עליי וספר שלא קראתי (עדיין), אבל לקנות את הספר? לא יודע. מזל שהיה את שבוע הספר.
הספר נפתח בשיחה של דיוויד עם סבא שלו. דיוויד דוחק בסבו לספר לו על מה שעבר עליו במלחמת העולם השנייה בעת שהיה בלנינגרד. נראה שהסבא מיעט במילים בנושא עד עכשיו ולבסוף משתכנע מנדנודיו של הנכד. המשך הספר הוא סיפורו הבלתי יאומן של הסבא שמסופר מגוף ראשון.
העלילה המרכזית מספרת על נער בן 17 שנתפס בוזז גופה של צנחן גרמני מת, פשע שעונשו הוא סטנדרטי למדי - הוצאה להורג במקום. במקום זה, הוא מקבל עסקה לא רעה מהאל"מ האחראי על העיר - להשיג בתוך שבוע תריסר ביצים בשביל החתונה של בתו יחד עם פושע נוסף, עריק בשם קוליה. מסתבר שקשה עד בלתי אפשרי להשיג את הביצים בפיטיר (כך הם קוראים לעיר). דרך החתחתים שעליהם לעבור ביחד עד אשר ייגמר הספר היא ארוכה ומייגעת מאוד אבל גם מרתקת ועוצרת נשימה ומשעשעת מאוד - קוליה הוא alpha male אמיתי שיודע להתחבב מיידית על כל אחד שהוא פוגש, תהי זו בחורה יפייפיה או חייל גרמני, בערך ההיפך הגמור מלב, הגיבור הראשי, שהוא קצת פחדן ונערי ובעיקר חסר נסיון חיים מעשי לחלוטין.
קראתי את הספר בעברית ומאוד נהניתי, למרות שמאוד יכול להיות שכדאי לקרוא את הספר במקור. בכל מקרה, הכתיבה השוטפת ועם זאת לא מחופפת עוברת את התרגום בהצלחה. ממליץ לכל אחד לקרוא את הספר, גם אוהבי הספרים האיזוטריים וגם קוראי רבי המכר.

קרוב להפליא ורועש להחריד

זה השם הקריא להפליא וזכיר להחריד של הספר החדש של ג'ונתן ספרן פויר.
הספר הוא על ילד צעיר מאוד אך מוכשר להפליא (ומוזר להחריד) בשם אוסקר. סגנון הדיבור והחשיבה שלו שונים מאוד מאלה הקונבנציונליים, למשל הוא כל הזמן עסוק בהמצאות של דברים כמו חולצה שעשויה ממזון ציפורים כדי שציפורים יצילו אנשים שקופצים ממגדלים גבוהים. הוא לא מקובל בבית הספר והוא מודע לזה למרות שהוא כמעט אף פעם לא חושב על זה. הדבר שהכי מטריד את אוסקר הוא המוות הטרי של אביו בנסיבות טרגיות במיוחד.
אביו של אוסקר, שהיה דמות דומיננטית ביותר בחייו, נהג לתת לו משימות וכתבי חידה שונים שאתגרו אותו, ונדמה שבמותו הוא השאיר את החידה הגדולה מכולן - אגרטל כחול מסתורי שבתוכו יש מפתח בתוך מעטפה שעליה כתוב רק BLACK. אוסקר, הנואש לא לתת לאביו להיעלם, פותח בחיפוש מסיבי ברחבי כל ניו יורק בניסיון למצוא את המנעול וכמובן שהדרך חשובה יותר מהיעד.
יש עוד דמויות בספר - אמא של אוסקר שלה חבר חדש בשם רון אשר אוסקר לא מוכן לקבל כתחליף לאביו ("למה את צוחקת עם רון ולא בוכה על אבא"), סבתא של אוסקר שהיא גם החברה הכי טובה שלו ולה היסטוריה מלאת טרגדיות ואובדן אישי משלה ועוד הרבה דמויות משנה שאנו פוגשים במהלך הספר.
מאוד נהניתי לקרוא את היצירה הזו, במיוחד בגלל כל הקטעים בהם משתתף אוסקר. הוא פשוט ילד חמוד ומקסים בצורה קיצונית ואי אפשר שלא להישבות בקסמיו. הרעיונות שלו והגישה שלו לדברים כל כך מרעננים שרק בשביל זה שווה לקרוא את הספר. לא רק הילד מרענן. פויר ממש הלך עד הסוף עם הגישה האלטרנטיבית והספר מלא בתמונות מוזרות שצולמו ע"י אוסקר, קשקושים בצבעים על גבי הטקסט ועוד טריקים ושטיקים מהסוג הזה.
הבעיות שהיו לי עם הספר הן בעיקר עם הקטעים שבין לבין - יש מכתבים ארוכים ומלודרמטיים של הסבא לבנו ובחיי שלפעמים רציתי לדלג עליהם. גם הסבתא לא חוסכת מאיתנו את שבטה ומחזירה במכתבים משלה המגוללים את קורות חייה, באותה רוח כמו מכתבי בעלה. כמה אפשר לקרוא דברים כמו "רציתי ללחוש את עצמי לתוך אוזנו"? ככל שהספר מתקדם יש יותר קטעים כאלה, מה שהופך את העניין למייאש למדי.
דבר חשוב נוסף - התרגום ממש גרוע. עם כל הכבוד למאמציו של אסף גברון, הוא פשוט הרס את הספר לדעתי. גם אם נתעלם מהתרגומים הלא מדויקים שנתקלתי בהם, לילד יש שני ביטויים שהוא משתמש בהם כל הזמן כסופרלטיבים - extremely ו-incredibly. אלה ביטויים שחוזרים כל כמה פסקאות כשהילד מספר. המתרגם בחר להפוך את זה ל"בצורה קיצונית" ו"שזה לא ייאמן". נשמע בקטנה, אבל בפעם ה10000 שנתקלתי בביטוי כזה ארוך התחלתי לחשוב כמה זמן ייקח לי לברר איפה המכובד מתגורר ולהפציץ את ביתו בביצים סרוחות. השם של הספר משתמש ב"להפליא" ו"להחריד", למען השם! כמה קשה היה להשתמש בזה גם בספר?!
מומלץ מאוד להשיג את הספר באנגלית. ואם אי אפשר, אז ננצח גם עם עברית.