התזמורת מבקרת בשעת תה ותרבות

למען האמת, לא היו לי ציפיות גבוהות מהסרט הזה. איכשהו, שכנעתי את עצמי שאני לא אוהב אותו ובדיעבד אני בעצמי לא מבין למה. אולי למרות כל הדוגמאות הנגדיות שנחשפתי אליהן בשנים האחרונות, עדיין קשה לי להאמין שסרט ישראלי ייצא טוב - וזו טעות גדולה! אין מה להגיד, קשה לשנות דפוסי חשיבה.
'ביקור התזמורת' נפתח בהגעתה של תזמורת המשטרה של אלכסנדריה לארץ. מהתחלה, ולאורך כל הסרט, דואג הבמאי (ערן קולירין) להדגיש את האבסורדיות של הסיטואציה. חבורה של מצרים לבושים במדי שרד מהודרים בצבע כחול על רקע החום-אפור המאפיין את דרום הארץ. הסרט בעצם לא עובד קשה מדי ולוקח את הדברים ב"איזי". מהר מאוד מתגלה שאף אחד לא בא לאסוף את התזמורת כמתוכנן ומנהיגה העיקש, תאופיק (ששון גבאי בתפקיד חייו), מחליט שלא לפנות לעזרה לשגרירות - הם יסתדרו לבד. המשימה לברר את דרך ההגעה ליעדם מוטלת על נגן צעיר ושרמנטי (סאלח בכרי) בשם חאלד, שהבחורות הישראליות מעניינות אותו הרבה יותר מההופעה הקרבה.
עקב אי הבנה, התזמורת מגיעה בטעות ל"בית התקווה", יישוב קטן בנגב שחוץ מתקווה אין בו הרבה. כל סיטואציה מובילה לאחרת, כמו בקומדיית טעויות אבל בלי ההקצנה והקומדיה. יש הרבה קטעים מצחיקים בסרט, אבל כולם נובעים מהבדלי תרבויות או האירוניה שבמצב לא סביר, למשל הסצינה שבה למרות מחסום השפה מדריך חאלד נער ביישן איך להתנהג עם בחורות.
רונית אלקבץ משחקת את דינה, בעלת מסעדה מקומית המסכימה לארח ללילה כמה מנגני התזמורת. זמן מסך רב מוקדש לשיחות בינה לבין תאופיק ולמתח מיני מסוים הנבנה ביניהם. גם במקרה הזה, שום דבר הוא לא מוקצן וכל הזמן יש תחושה שאנחנו צופים בהתרחשות אותנטית.

הסרט זכה ב-8 פרסי אופיר ועוד המוני פרסים בפסטיבלים בינלאומיים ויש עליו קונצנזוס עולמי של סרט מהמעלה הראשונה.

על בלדות ומחסור בעדכונים

קודם כל, התנצלות - הייתי עסוק מאוד בזמן האחרון ובקושי יצא לי לצרוך תרבות וגם מה שצרכתי היה בינוני ברובו. אתמול סוף סוף ראיתי סרט ראוי להמלצה - 'הבלדה על ג'ק ורוז' / רבקה מילר (כתיבה ובימוי). רבקה הנ"ל היא בתו של המחזאי ארתור מילר ואשתו של דניאל דיי לואיס, שלגמרי במקרה משחק את התפקיד הראשי בסרט.

הבלדה פה היא על גבר מזדקן וחולה ובתו בת ה-16 שמנסים להחיות בכוח את החלום ההיפי המת כבר למעלה מעשור (עלילת הסרט היא ב1986). הם חיים בקומונה המאמינה בשוויון זכויות, רכוש משותף ומוות לחזירים הקפיטליסטיים - כל הדברים הרגילים בעצם, רק שחוץ משניהם אין שם אף אחד אחר. ההימצאות של שניהם שם בגפם והיחסים האינטימיים ביניהם יוצרים מתח מיני מטריד שלעיתים עובר את גבול הקריפיות.
העלילה נעה בשני מישורים - המעבר של המאהבת של דיי לואיס והילדים שלה לגור איתו (כשבתו מתנהגת כמאהבת קנאית) והמאבק שלו ביזם נדל"ן המתעקש לבנות קוטג'ים גנריים על אדמה שאולי היא אדמת ביצה. ככל שמתקדם הסרט, שתי החזיתות מכבידות עליו יותר ויותר והוא מנסה להבין מה בעצם המטרות שלו בחיים.
הדבר הכי מדהים הסרט הוא המשחק (סרט של דיי לואיס, מה ציפיתם?). כל השחקנים מצטיינים בתפקידם כשהמלך הבלתי מעורער בראשם. מה שעוזר להם הוא התסריט שמעניק עומק רב גם לחלק מהדמויות המשניות כמו המאהבת המוצגת בהתחלה כאישה חמה ואוהבת, אך אנחנו כל הזמן מגלים צדדים מפתיעים באישיות שלה.
נושא המלחמה של ההיפי בקפיטליסט החמדן כבר נלעס לעייפה מזמן בקולנוע אבל גם כאן הסרט מצליח להכניס אמירה מקורית וקצת מפתיעה.
כמעט שכחתי לספר על הפסקול הנפלא של הסרט. לאורך כל הסרט משובצים שירי רוקנרול ישנים ואיטיים כמו I put a spell on you, ומשהו בהם כל כך מתאים לאווירה הכפרית שזה שבה אותי.
החסרונות של הסרט יכולים להיות שהוא איטי ואין בו הרבה התרחשויות של ממש אלא בעיקר כאלה שמפתחות את אופי הדמויות. אנשים שחייבים קצת אקשן בסרט עלולים לא להתחבר לפסטורליות התמידית הזאת. כל השאר - לכו תראו.

The Fall

מעבר לכל חלום (כי 'הנפילה' זה סרט על היטלר) / The Fall
במאי: Tarsem Singh (בהצלחה לבטא את זה)
שחקנים: קטינקה אונטרו, לי פייס.

הסרט המקסים הזה נעשה כבר בשנת 2006 ומשום מה יצא רק השנה להקרנות. לא יודע למה זה קרה, אבל הפספוס הוא שלנו - יכולנו לראות אותו כבר לפני שנתיים!
העלילה מתארת את מערכת היחסים הנרקמת בין פעלולן מדוכא שהגיע לבית חולים אחרי ניסיון התאבדות לבין ילדה בת 5 ממשפחת מהגרים שהספיקה כבר לעבור גיהנום לא קטן בגילה הצעיר. רוב הסרט מציג בצורה ויזאולית מרשימה מאוד סיפורים שהפעלולן מספר לילדה, אך לב הסרט הוא דווקא בעולם האמיתי. לא הכל תמים כמו שזה נראה בהתחלה ולדמויות יש מניעים נסתרים. הקונפליקט שנוצר כתוצאה מכך הוא החלק המרתק פה.
אני חייב להודות שהילדה הקטנה (קטינקה אונטרו) שבתה את ליבי במהלך הסרט. היא מגלמת את הילדה התמימה והמבולבלת מעט בצורה מושלמת ולא נותר לי אלא לחשוב שהיא בעצמה ילדה תמימה ומבולבלת.
הסרט לא מחדש הרבה מבחינת סיפור, ויזואליה או אפילו יחסים אבל הביצוע שלו כל כך טוב שאני יכול להכריז עליו בלי לחשוב פעמיים בתור הסרט שריגש אותי הכי הרבה בעשר השנים האחרונות. לא פחות.
בארץ הוא לא מוקרן בקולנוע בכלל ואפשרי לראות אותו רק במסגרת פסטיבל "אייקון" או על DVD.

Dr. Horrible's Sing Along Blog

ההמלצה של היום היא למשהו קצת שונה. מדובר על סדרת אינטרנט בת 3 חלקים, סה"כ 43 דקות, מבית היוצר של ג'וס ווידון (החנונים יותר מביניכם צריכים להכיר את השם - באפי, אנג'ל, פיירפלי).
הסדרה היא מחזמר על נבל בשם Dr. Horrible אותו משחק ניל פטריק האריס (דוגי האוזר וכמובן ברני מ'איך פגשתי את אמא'). הסדרה עוקבת אחריו מקליט פודקסטים (קטעי בלוג מצולמים בוידיאו) בהם הוא מספר על תוכניותיו... לעשות דברים רעים ועל התסכול שלו מחוסר יכולתו לדבר עם פני, הבחורה המדהימה מהמכבסה.
כמו לכל נבל, יש לו את ה-nemesis - במקרה הזה, קפטן פטיש (Captain Hammer) שהוא בריון גדול בסגנון האתלטים הטיפשים מסרטי תיכון אמריקאיים. הבריון פוגש במקרה את פני וכעת שניהם מתחרים על ליבה.
המוסיקה במחזמר מצוינת והבדיחות עובדות נהדר. בהתחשב בעובדה שהאורך של כל הדבר הזה הוא פחות משעה (כולל זמן טעינה), אני מאמין שמדובר ביחס עלות-תועלת מצוין.
קישורים לפרקים:
פרק 1
פרק 2
פרק 3

The Wire

הסדרה שאני עומד להמליץ עליה עכשיו כבשה את ליבי לאט אך בטוח. הקשר שלנו הוא לא סטוץ או הידלקות של רגע אלא אהבה שבאה עמוק מבפנים ונבנתה לאורך זמן. אני מדבר על סדרה בשם The Wire או בעברית 'הסמויה' (שם דבילי).
מדובר לכאורה בעוד אחת מאותן סדרות "שוטרים וגנבים" שבהן מתרכזים בתחנת משטרה מסוימת ועוקבים אחריהם פותרים פשעים. אבל היא ממש לא. היא שונה בכמה נקודות קריטיות:

1. מוקדש זמן מסך כמעט שווה לצד של הפושעים. זה הופך את ההצגה להרבה יותר מאוזנת, לא רעים מול טובים אלא שני מחנות. עדיין, הגיבורים הראשיים הם החוקרים, אבל הם לא מלאכים בעצמם. הם מקללים, משתכרים, מעגלים פינות ודופקים אחד את השני מדי פעם, כל זאת בלי לגלוש לקלישאות של שחיתות או סימון הדמות החוטאת כ"רעה". זה יוצר לפעמים הרגשה של אי נוחות, כאשר הדמות הטובה נכנסת שיכורה כלוט למכונית ומרסקת אותה בפראות לתוך עמוד.
2. למרות שהיא לוקחת את עצמה מאוד ברצינות, יש הרבה קטעים שגרמו לי להתפקע מצחוק. במיוחד אהבתי סיטואציות בהן חבורה של גנגסטרים קשוחים מתכנסים בחדר ומנסים לנהל שיח דמוקרטי תרבותי תוך שימוש בשפת רחוב של שחורים.
3. אין דבר כזה "מקרה נקודתי כל פרק". זה מקשה להתחבר לסדרה באמצע העונה, אבל משאיר יותר מקום לפיתוח העלילה המרכזית ועלילות המשנה (ויש הרבה כאלה עם המון דמויות) ולא מחייב להגיע לאיזושהי סגירת מעגל כל פרק.
4. הסדרה מעלה הרבה נקודות למחשבה ובעונה השלישית אפילו מציגה לכל אורך העונה דרך מקורית מאוד ואמיצה להתמודד עם סחר הסמים השולט בכל פינה בעיר. השאלות הן בעיקר כאלו של מוסריות - מי הטוב ומי הרע, הקבלות בין פשעי צווארון לבן לפשע ברחוב והצבעה על צביעות בשלטון החוק.

הרשת המשדרת היא HBO ואני חושב שזה אומר הכל. אין כמו הרשת הזו בשביל לשדר סדרה עם ביצים ישר לתוך הפרצוף של הצופים (אולי חוץ מ-Showtime שהם גם בסדר). אני חייב להודות שלקח לי יותר מחצי עונה כדי להבין שאני אוהב את הסדרה ולהתמכר אליה, עד אז הייתי על הגדר. כנראה שזה בגלל המבנה הלא סטנדרטי שגורם לך להאמץ קצת בשביל לקבל את התמורה. יש דברים ששווה לעבוד בשבילם.