אימפריית הטיילת (Boardwalk Empire) - עונה 1

שיחה צנועה בין שני בריונים קטנים, בעוד הבוסים הגדולים סוגרים עסקאות של אלכוהול לא חוקי בשווי עשרות אלפי דולרים. מרכלים על כמה הבוסים שווים, מחליפים חוויות מלחמה, בטוחים שהם יודעים יותר טוב מהמנהלים מה צריך לעשות. שיחת מרמור טיפוסית, אולי אפילו ישראלית משהו. "ג'ימי דרמודי", אחד מהם מציג את עצמו בסוף השיחה. השני לוחץ לו את היד ואומר "אל קאפון".

כך מתנהלת לה הסדרה האפית החדשה של HBO, 'אימפריית הטיילת', לכל אורכה. הסדרה מתארת את עולם הפשע והפוליטיקה של שנות העשרים המוקדמות ואת הגבולות הכמעט לא קיימים ביניהם באותה תקופה. מטבע הדברים, העיסוק המרכזי של הסדרה הוא חוק היובש המפורסם של ארה"ב והקינגפינים שהרוויחו ממנו בגדול.

הגיבור המרכזי של הסדרה הוא נאקי תומפסון (סטיב בושמי, סוף סוף באור הזרקורים), האוצֵר של אטלנטיק סיטי. יותר נכון, הוא המלך שלה. אין דבר בעיר שאין לו שליטה עליו, החל מראש העיר (בובה) דרך המשטרה (אחיו הוא השריף) ועד לפשע הנמצא בכל פינה.

הגיבור הראשי השני של הסדרה הוא אותו ג'ימי דרמודי (מייקל פיט, שלא עשה עד עכשיו שום דבר חשוב מדי) מהפסקה הראשונה. ג'ימי חזר ממלחמת העולם ה-I לאחר פציעה והוא סוחב איתו לא מעט מטענים רגשיים, דבר שמתבטא בפרצוף החמוץ הקבוע שלו. הוא בן טיפוחיו של נאקי אבל הוא ממש לא מתכוון להישאר במשבצת הזאת לנצח. דמותו בבירור קיבלה השראה מזו של אל פצ'ינו בסנדק הראשון, אם כי הסדרה לוקחת אותה לכיוון אחר לחלוטין.

HBO השקיעה את כל כולה בסדרה הזאת, אולי מתוך חחש מפני כרסום במעמדה מצד רשתות כמו Showtime ואפילו AMC המקבלות יותר ויותר הערכה בזכות סדרות כמו 'דקסטר' ו'לשבור שורות'. היוצר של הסדרה הוא אחד הכותבים הראשיים של ה'סופרנוס'. אולי בגלל זה כמעט כל סצינה מסתיימת במשפט מחץ שאמור להשאיר לנו חומר למחשבה. התקציב המדווח של הפיילוט הוא 20 מיליון דולר (!) בפרק בן מעל שעה בבימויו של סקורסזה. בכלל, סקורסזה מעורב מאוד בהפקה של הסדרה ולקיחת המושכות באופן אישי בפרק הראשון הכתיבה את אופיה למשך שאר העונה. ישנה השקעה מאוד גדולה בפריטי "בני התקופה" ועיצוב הנוף מרשים מאוד.

אני רואה את 'אימפריית הטיילת' כהכלאה מוצלחת בין 'הסופרנוס' לבין 'מד מן'. לקחו את הקונספט של דרמה ממוקדת דמויות על רקע תקופה היסטורית מעניינת והוסיפו לזה כנופיות פשע של סלבס. כמו ב'מד מן', גם כאן תפגשו פנים אל פנים התפתחויות מסעירות במעמד האישה, תמונת מצב של מעמד השחורים והמאבק נגד אלכוהול לצד דמויות משנה כמו "לאקי" לוצ'יאנו, אל קאפון ופרטי טריוויה קטנים כמו איטלקי ממזר אחד בשם פונזי שנעלם עם הרבה מאוד כסף. לטעמי, החיבור עובד יפה מאוד ובניגוד לרכילויות של משרד פרסום, כאן יש הרבה יותר אקשן.

בפן העלילתי, הסדרה לא מחדשת יותר מדי. בייחוד בהתחלה, החומר מרגיש עייף. אין מה לעשות, כמה עוד סדרות/סרטים על גנגסטרים אנחנו יכולים לספוג עד שנצעק "די!"? צופים המוכנים לתת קצת קרדיט, יגלו שיש כאן יותר ממשחקי יריות, כמו שב'סופרנוס' היה הרבה יותר ממאפיה. המשחק של רוב השחקנים מצוין, במיוחד סטיב בושמי המעולה. נפילה אחת מאוד מורגשת היא מייקל פיט התופס מקום מרכזי מאוד בסדרה אך למרות זאת התפיסה שלו של משחק היא לחקות את לאונרדו דה-קפריו כשהוא מיוסר. חבל, כי זה תפקיד ממש חשוב.

למרות החסרונות הבודדים, הפרקים הארוכים (כמעט שעה) זורמים מאוד וכמעט לא מרגישים שאנחנו צופים במשהו כבד ואימנתי משהו.סדרה טובה אם מוכנים להשקיע קצת.

פתאום דפיקה בדלת של הבלוג

על החדש של אתגר קרת שמעתי לגמרי במקרה. העברתי כמה דקות עד הרכבת ב'צומת ספרים', עומד בתור מאחורי חיילת, כאשר פתאום שמתי לב שהיא מחזיקה ספר של אתגר קרת שאני לא מכיר. שאלתי אם זה ספר חדש והיא הצביעה על ערימה גדולה של עותקים ממש בקדמת החנות. מרוצה ומלא בהתרגשות קניתי עותק לעצמי בזריזות רבה. לרגל המאורע אפילו זנחתי את הספר שקראתי באותו זמן וזינקתי על (הספר של) קרת בשקיקה.
למרות העובי היחסי של הספר, הסיפורים הקצרים והקריאים רצים במהירות וקשה מאוד להניח את הספר מהיד, כמו הספרים הקודמים. למעשה יש הרבה דברים שדומים לספרים הקודמים של קרת וזה גם מה שמאכזב קצת. יש כמה סיפורים אינטנסיביים, כמה הזויים, כמה מוזרים וכמה צפויים באותו מקצב מוכר. יש יותר סיפורים שמתרחשים בארה"ב וההבדל השטחי הזה הוא כנראה הכי גדול שבולט לעין.
שלא תבינו אותי לא נכון - מאוד נהניתי לקרוא את הספר. הוא מכיל כמה סיפורים מצויינים כמו "בוקר בריאות" על אדם שמאלתר שיחות עם אנשים רנדומליים בבית קפה כדי לתת לחייו משמעות, "צוות" על יחסיו של אב גרוש עם בנו למול יחס עוין מול האקסית והחבר החדש ו"מסיבת הפתעה" שהוא הסיפור הכי ארוך בספר (17 עמודים) שמספר על אישה שמנסה בנואשות לשמח את בעלה ע"י מסיבת הפתעה שמגיעים אליה רק כמה אנשים חצי זרים. אין ספק שקרת נשאר סופר מאוד מוכשר, כפי שהיה בעבר, אבל אני קיוויתי באופן אישי שבספר החדש, שיצא אחרי הפסקה של 8 שנים מאז קובץ הסיפורים האחרון, תהיה התקדמות כלשהי, לקיחת סיכונים, רלוונטיות.
הסיפור הכי מייצג הוא זה שהספר נושא את שמו. הסיפור מסופר מגוף ראשון של קרת עצמו על אנשים שבאים אליו הביתה ומאיימים עליו שיספר להם סיפור. אני מבין את זה כהתרסה בפני הקוראים על ציפיותיהם הלוחצות על קרת להיות מכונת סיפורים משומנת היטב. שמע, אם אתה מרגיש שמיצית אז אתה לא חייב.
עוד עדות (משמחת דווקא) לחוסר הרלוונטיות של הסיפורים הוא העיסוק הנפוץ יחסית בפיגועי התאבדות. טפו טפו טפו, העניין לא ממש על סדר היום והסיפורים האלה חייבים להיות רלוונטיים בשביל לגעת. אולי אלה סיפורים ישנים, מה שיכול להסביר את תחושת המחזור. נושא נוסף שחוזר בחלק גדול מהסיפורים הוא תחושת הגיבור שחייו ריקים ואין להם מטרה. הרי אין נושא שיותר מאפיין את קרת מנושא זה, על פי עדותו שלו והחל מהסיפור הראשון שכתב ("צינורות"), אז איך זה שיותר מעשרים שנה אחרי אנחנו דורכים באותו מקום?
בקיצור, למרות שנהניתי מאוד, אני לא חושב שיהיה לי כוח לעוד ספר אותו דבר. מקווה שעד הדפיקה הבאה בדלת משהו יזוז שם.

אנשים מטורפים למעלה

אני אפתח בהתנצלות המסורתית - שוב מעל חודשיים ללא עדכונים. אני כל פעם חושב שהנה אני הולך לחזור לעדכן ואז לא עושה את זה... קבלו כפיצוי המלצה שווה.

Mad Men / הגברים של שדרות מדיסון
מדובר על סדרה אמריקאית משובחת שעוסקת בעולם האגרסיבי, פוריטני ושוביניסטי של שנות השישים של ארה"ב.
בהתאם לתפיסת העולם של אז, גם הסדרה מתחלקת לשני עולמות - עולם הגברים ועולם הנשים. הקשר בין שני העולמות מתבצע כמעט אך ורק במיטה ובאופן מאוד לא מונוגמי.
הגיבור הראשי של הסדרה הוא דון דרייפר, פרסומאי מצליח, אחד המובילים בחברה הגדולה למדי שלו. הוא נשוי ואב לילדים אך יש לו מישהי מהצד, כמו לדמויות רבות אחרות. יש הרבה מסתורין סביב דמותו. מדי פעם אנו נחשפים לרמזים מעברו שממנו הוא מנסה לברוח.
דמות מרכזית נוספת היא של איש יחסי הלקוחות של החברה, פיט קמפבל, השואף להיות יותר מזה. הוא מושפל ע"י דון ואנשים אחרים בחברה באופן קבוע למרות היותו כמעט היחיד שמעז לחשוב מחוץ לקופסא. הוא מנהל סוג של רומן עם פגי, המזכירה החדשה שקצת מזכירה אותו - גם היא שואפת לשבור את תקרת הזכוכית ולהתקדם.
לפגי העניין קשה הרבה יותר שכן השוביניזם בחברה מגיע גם מהגברים וגם מהנשים ומה שמצופה מאישה זה להיראות טוב ולעשות כל מה שהגבר אומר. למרות זאת, היא בטוחה בעצמה ובדרכה הצנועה שואפת להתבלט.

כיף לי לצפות בסדרה בעיקר כי העולם הזה של ארה"ב הגזענית והשמרנית לא נחקר מספיק בסדרות טלוויזיה. תמיד יש תחושת 1984 של "אמריקה סובלנית ונחמדה וכך היא הייתה תמיד" ככה שנחמד שיש מישהו שבועט למיתוס בפרצוף אבל אחרי זה גם מחטא לו את הפצעים. הסדרה כתובה ומשוחקת היטב וכמו בטובות שבהן, כל פרק הוא חוויית צפייה הדורשת עיכול ועיבוד.

הסדרה משודרת ברשת AMC שאליה הגעתי בעקבות Breaking Bad. מסתבר שהרשת הזו הפיקה רק את שתי הסדרות האלה עד עכשיו (Mad Men היא הראשונה) ושתיהן הצלחה ביקורתית מסחררת. למישהו מגיע בונוס שמן.
העונה השלישית מתחילה ב-16 לאוגוסט בארה"ב.

יומיים בפריז אחרי חודשיים בלי עדכון

שלום לקהל הקוראים הנאמן שלי.
אני ייודע שכבר המון זמן לא פרסמתי שום דבר חדש. הייתי עסוק וגם הייתה לי תחושה שלא באמת קוראים את מה שאני כותב. בזמן האחרון הופתעתי כשקיבלתי פניות רבות ושאלות למה אני לא מעדכן, אז החלטתי לעשות קאמבק (זה פופולרי עכשיו). לכבוד הקאמבק, סרט משובח ביותר.

2 Days in Paris / יומיים בפריז (2 ימים בפריז הוא התרגום הרשמי)
שחקן: אדם גולדברג
במאית, שחקנית, תסריטאית, נערת המים והמסג'יסטית הראשית: ג'ולי דלפי

הסרט מציג את העלילה שלו בשלמותה כבר בכמה דקות הראשונות: ג'ק (גולדברג) ומריון (דלפי) הם זוג בחופשה. הם שנתיים ביחד ונסעו לחופשה באיטליה. עכשיו יש להם יומיים לחכות לטיסה חזרה לניו יורק והם מעבירים אותם בעיר הכי רומנטית בעולם שהיא גם עיר מולדתה של מריון.
הset-up נשמע מאוד רומנטי, אבל ככל שאנחנו מתוודעים יותר לזוג אנחנו נחרדים יותר. ג'ק הוא אינטליגנטי ושנון אבל גם סוציומט, היפוכונדר ויהיר. מריון יפה ושנונה אבל גם שקרנית, תחמנית ולא מתחשבת. האם החופשה בעיר החלומית תהיה המפלה שלהם או דווקא תגבש ותחזק את מערכת היחסים ביניהם?
השאלה הזו מרחפת ברקע במשך כל הסרט אבל אין הרבה זמן לחשוב על זה כי אנחנו מוצפים ללא סוף בבדיחות, שנינויות וסיטואציות קומיות מבריקות. ההתנגשות בין תפיסת העולם היהודית-ניו יורקית של אדם גולדברג ודמותו לבין ג'ולי דלפי ודמותה מתבטאת כמעט בכל סצינה. למשל, אחד הויכוחים החריפים ביותר פורץ כאשר מתברר שג'ולי חשפה בטבעיות גמורה תמונה מאוד אינטימית של ג'ק לכל המשפחה שלה והיא אפילו לא מבינה מה הבעיה עם זה.
מה שמוסיף עוד פלפל לתבשיל הוא דמויות המשנה הרבות וטובות שיש בסיפור. אביה של מריון הוא צייר מטורף שסקס הוא הרבה יותר ממוטיב בציוריו והתחביב שלו הוא לשרוט מכוניות שחנו שלא כחוק. מתיו הוא מאהבה לשעבר של מריון (אחד מהם) והוא מעוניין לשמור איתה על קשר בדרך מאוד צרפתית.

אם אתם מאוהבי הטקסטים השנונים, שווה מאוד לראות את הסרט, במיוחד בגלל שהדמויות שלו כל כך מציאותיות על כל פגמיהן ולא מכונות מילים כמו 'בנות גילמור' או אנשי 'הבית הלבן'.
בון וויאג'.

I drink your Milk

'מילק' / 'Milk'

במאי: גאס ון סנט שחקנים: שון פן, ג'וש ברולין

בעקבות בקשה של חבר מועצת התה, הזדרזתי לצפות בסרט ולכתוב עליו במסגרת שתו"ת. היה שווה את זה.
הסרט נפתח בדרך מאוד קריפית לצופה הישראלי. השנה היא 1978. אישה כלשהי ניצבת בפני מצלמה בפתח בית חולים ומודיעה בקול רועד קצת על מותם של המפקח מילק וראש העיר של סן פרנסיסקו בידיו של מתנקש. מכאן אנחנו חוזרים 8 שנים אחורה ורואים בסדר כרונולוגי את הדרך שעשה הארווי מילק עד לצמרת היחסית.
כמו שאפשר להבין מהפתיחה, הסרט הזה לא בונה על להפתיע מישהו. כמו סרטים ביוגרפיים אחרים, הוא מתמקד בדמות אחת בלבד לאורך תקופה למשך כל הסרט. הוא יוצא מתוך הנחה שאנשים יודעים שמעו שהיה איזה פוליטיקאי הומו כזה שהרגו אותו ומה שהם רוצים לראות זה איך זה קרה.
אז בשנת 1970 הארווי מילק מרגיש שהוא לא עשה עדיין שום דבר שהוא יכול להתגאות בו, והוא כבר בן 40. הוא פוגש בחור צעיר, מפתה אותו בכריזמטיות וביחד הם פותחים חנות צילום באזור שהיו בו כבר לא מעט הומוסקסואלים. למרות זאת, הסובלנות אליהם עדיין הייתה נמוכה. מילק מתעצבן מבעלי החנויות שמחרימים אותו ומתחיל לנאום ברחובות על הצורך להתאחד ולפעול יחדיו למען מטרה משותפת. טיפין טיפין הוא צובר כוח ולסביבתו אין ברירה אלא להכיר בקיומו ולשתף איתו פעולה או לפשוט רגל (במקרה של חנויות).
הומואים מרחבי כל העולם מגיעים לשכונה והארווי הוא הגיבור של כולם, זה שמעז. אבל החיים לא טובים כל כך להומואים בארה"ב. כוחות פוליטיים בשילוב עם הכנסייה פועלים כדי להעביר חוקים המאיימים לשלול זכויות אזרח רבות מקהילת ההומואים והלסביות ומילק וחבריו מריצים קמפיין נגדי בניסיון למנוע את הפיכתם לאזרחים סוג ב'.
שון פן נהדר בתפקיד מילק. שפת הגוף היא מאוד גיי אבל בלי להקצין. הוא מתנשק לא מעט עם גברים במהלך הסרט ולמרות שאני מכיר אותו מסרטים אחרים ויודע שהוא לא הומו, לא התקשיתי בכלל להאמין לו. אין ספק שהוא נכנס לדמות בצורה מעולה.
הסרט מעניין ומעשיר את הידע על התקופה והמאבק אבל בה בעת סובל מהחסרונות הרגילים של סרטים ביוגרפיים. ההתמקדות הטוטאלית בדמות אחת שלא כל דבר בחיים שלה מעניין. עלילות המשנה על מאהב נוסף אולי משמעותיות למילק עצמו אבל אותי בכלל לא עניינו. גם המאבקים הפוליטיים די חזרו על עצמם. הוא מנסה, לא מצליח ואז שוב מנסה וחוזר חלילה. זה קצת מעייף.
אי אפשר לכתוב ביקורת על הסרט מבלי להתייחס לפוליטיקה הרלוונטית לימינו - ההשוואה בהחלט במקום והיו כמה נקודות בסרט שממש ציפיתי שהוא יגיד - Yes, we can! יפה לראות איך ההסטוריה חוזרת, נקווה שלא כל ההסטוריה תחזור במקרה הזה.