יומיים בפריז אחרי חודשיים בלי עדכון

שלום לקהל הקוראים הנאמן שלי.
אני ייודע שכבר המון זמן לא פרסמתי שום דבר חדש. הייתי עסוק וגם הייתה לי תחושה שלא באמת קוראים את מה שאני כותב. בזמן האחרון הופתעתי כשקיבלתי פניות רבות ושאלות למה אני לא מעדכן, אז החלטתי לעשות קאמבק (זה פופולרי עכשיו). לכבוד הקאמבק, סרט משובח ביותר.

2 Days in Paris / יומיים בפריז (2 ימים בפריז הוא התרגום הרשמי)
שחקן: אדם גולדברג
במאית, שחקנית, תסריטאית, נערת המים והמסג'יסטית הראשית: ג'ולי דלפי

הסרט מציג את העלילה שלו בשלמותה כבר בכמה דקות הראשונות: ג'ק (גולדברג) ומריון (דלפי) הם זוג בחופשה. הם שנתיים ביחד ונסעו לחופשה באיטליה. עכשיו יש להם יומיים לחכות לטיסה חזרה לניו יורק והם מעבירים אותם בעיר הכי רומנטית בעולם שהיא גם עיר מולדתה של מריון.
הset-up נשמע מאוד רומנטי, אבל ככל שאנחנו מתוודעים יותר לזוג אנחנו נחרדים יותר. ג'ק הוא אינטליגנטי ושנון אבל גם סוציומט, היפוכונדר ויהיר. מריון יפה ושנונה אבל גם שקרנית, תחמנית ולא מתחשבת. האם החופשה בעיר החלומית תהיה המפלה שלהם או דווקא תגבש ותחזק את מערכת היחסים ביניהם?
השאלה הזו מרחפת ברקע במשך כל הסרט אבל אין הרבה זמן לחשוב על זה כי אנחנו מוצפים ללא סוף בבדיחות, שנינויות וסיטואציות קומיות מבריקות. ההתנגשות בין תפיסת העולם היהודית-ניו יורקית של אדם גולדברג ודמותו לבין ג'ולי דלפי ודמותה מתבטאת כמעט בכל סצינה. למשל, אחד הויכוחים החריפים ביותר פורץ כאשר מתברר שג'ולי חשפה בטבעיות גמורה תמונה מאוד אינטימית של ג'ק לכל המשפחה שלה והיא אפילו לא מבינה מה הבעיה עם זה.
מה שמוסיף עוד פלפל לתבשיל הוא דמויות המשנה הרבות וטובות שיש בסיפור. אביה של מריון הוא צייר מטורף שסקס הוא הרבה יותר ממוטיב בציוריו והתחביב שלו הוא לשרוט מכוניות שחנו שלא כחוק. מתיו הוא מאהבה לשעבר של מריון (אחד מהם) והוא מעוניין לשמור איתה על קשר בדרך מאוד צרפתית.

אם אתם מאוהבי הטקסטים השנונים, שווה מאוד לראות את הסרט, במיוחד בגלל שהדמויות שלו כל כך מציאותיות על כל פגמיהן ולא מכונות מילים כמו 'בנות גילמור' או אנשי 'הבית הלבן'.
בון וויאג'.

I drink your Milk

'מילק' / 'Milk'

במאי: גאס ון סנט שחקנים: שון פן, ג'וש ברולין

בעקבות בקשה של חבר מועצת התה, הזדרזתי לצפות בסרט ולכתוב עליו במסגרת שתו"ת. היה שווה את זה.
הסרט נפתח בדרך מאוד קריפית לצופה הישראלי. השנה היא 1978. אישה כלשהי ניצבת בפני מצלמה בפתח בית חולים ומודיעה בקול רועד קצת על מותם של המפקח מילק וראש העיר של סן פרנסיסקו בידיו של מתנקש. מכאן אנחנו חוזרים 8 שנים אחורה ורואים בסדר כרונולוגי את הדרך שעשה הארווי מילק עד לצמרת היחסית.
כמו שאפשר להבין מהפתיחה, הסרט הזה לא בונה על להפתיע מישהו. כמו סרטים ביוגרפיים אחרים, הוא מתמקד בדמות אחת בלבד לאורך תקופה למשך כל הסרט. הוא יוצא מתוך הנחה שאנשים יודעים שמעו שהיה איזה פוליטיקאי הומו כזה שהרגו אותו ומה שהם רוצים לראות זה איך זה קרה.
אז בשנת 1970 הארווי מילק מרגיש שהוא לא עשה עדיין שום דבר שהוא יכול להתגאות בו, והוא כבר בן 40. הוא פוגש בחור צעיר, מפתה אותו בכריזמטיות וביחד הם פותחים חנות צילום באזור שהיו בו כבר לא מעט הומוסקסואלים. למרות זאת, הסובלנות אליהם עדיין הייתה נמוכה. מילק מתעצבן מבעלי החנויות שמחרימים אותו ומתחיל לנאום ברחובות על הצורך להתאחד ולפעול יחדיו למען מטרה משותפת. טיפין טיפין הוא צובר כוח ולסביבתו אין ברירה אלא להכיר בקיומו ולשתף איתו פעולה או לפשוט רגל (במקרה של חנויות).
הומואים מרחבי כל העולם מגיעים לשכונה והארווי הוא הגיבור של כולם, זה שמעז. אבל החיים לא טובים כל כך להומואים בארה"ב. כוחות פוליטיים בשילוב עם הכנסייה פועלים כדי להעביר חוקים המאיימים לשלול זכויות אזרח רבות מקהילת ההומואים והלסביות ומילק וחבריו מריצים קמפיין נגדי בניסיון למנוע את הפיכתם לאזרחים סוג ב'.
שון פן נהדר בתפקיד מילק. שפת הגוף היא מאוד גיי אבל בלי להקצין. הוא מתנשק לא מעט עם גברים במהלך הסרט ולמרות שאני מכיר אותו מסרטים אחרים ויודע שהוא לא הומו, לא התקשיתי בכלל להאמין לו. אין ספק שהוא נכנס לדמות בצורה מעולה.
הסרט מעניין ומעשיר את הידע על התקופה והמאבק אבל בה בעת סובל מהחסרונות הרגילים של סרטים ביוגרפיים. ההתמקדות הטוטאלית בדמות אחת שלא כל דבר בחיים שלה מעניין. עלילות המשנה על מאהב נוסף אולי משמעותיות למילק עצמו אבל אותי בכלל לא עניינו. גם המאבקים הפוליטיים די חזרו על עצמם. הוא מנסה, לא מצליח ואז שוב מנסה וחוזר חלילה. זה קצת מעייף.
אי אפשר לכתוב ביקורת על הסרט מבלי להתייחס לפוליטיקה הרלוונטית לימינו - ההשוואה בהחלט במקום והיו כמה נקודות בסרט שממש ציפיתי שהוא יגיד - Yes, we can! יפה לראות איך ההסטוריה חוזרת, נקווה שלא כל ההסטוריה תחזור במקרה הזה.

השומרים קמים לתחייה - וזה נראה טוב.

השומרים / Watchmen
במאי: זאק סניידר
עפ"י קומיקס של: אלאן מור.

לפני כמה חודשים המלצתי פה על קומיקס מדהים שקראתי ועכשיו שהוא הפך לסרט גם ראיתי אותו בקולנוע.
בתור מי שבא עם היכרות מעמיקה של החומר הופתעתי לגלות שהסרט לא הורס את המקור. שמעתי כבר קודם שהעיבוד הוא מאוד נאמן למקור, אבל זה בפני עצמו הוא לא ערובה לסרט טוב. לדעתי הסרט הצליח להכניס את כל הדברים העיקריים ובעיקר לשמור על המסר ועושר הדמויות.
כדי לא לחזור על עצמי, מי שלא מכיר את הרקע יכול לקרוא את מה שכתבתי על הקומיקס. בגדול הקטע הוא גיבורי על בעולם האמיתי. במרכז הסרט עומדת התעלומה - למה הגיבורים מנוטרלים אחד אחרי השני, את מי זה משרת ולמה?
מה שזה מביא אליו הוא אוסף של דמויות מגניבות לאללה כמו הקומיקאי בתמונה - מחסל חסר מצפון בשירות הממשלה המקצין את האופי האנרכסיטי של החברה. כמו כן, אנחנו מקבלים כמה סצינות אקשן לא רעות בכלל בנוסף לאנשים שנשברות או מעוקמות להם הידיים תוך כדי גישושים אחר האמת.
למרות שהסרט ארוך, נהניתי מכל רגע שלו. יש פסקול מגניב (אפילו שהוא קצת צועק את זה) והאפקטים המיוחדים מרהיבים ממש (אוסקר?), במיוחד בסצינות כמו סצינת החלום.
אחי שקרא רק חלק מהקומיקס התלהב עוד יותר ממני, כך שלא חייבים לקרוא קודם כדי ליהנות.
במהלך ההקרנה שהייתי בה האולם היה כמעט ריק ועדיין יצאו 4 אנשים באמצע, די מוזר. כנראה שהסרט לא אוניברסלי כמו שאני מדמיין. יכול להיות שהייתה להם בעיה עם זה שהגיבור הראשי (זה עם מסיכת הדיו) מקשקש הרבה או שיש כמה סצינות די מגוחכות. מחיר שווה לסרט פשוט טוב, לדעתי.

הנה באה הרכבת וכולם עולים

לאחר הפצרות חוזרות מצד כמה מחבריי התרבותיים, חלקם חברי מועצה, ראיתי סרט של ווס אנדרסון שעד עכשיו רק שמעתי את שמו אבל לא ראיתי את סרטיו (בדיעבד, גיליתי ש'המירוץ לצמרת של מקס פישר' או Rushmore המשובח זה סרט שלו. אז דווקא כבר ראיתי ואהבתי סרט שלו בעבר).
הסרט שראיתי נקרא "רכבת לדארג'לינג" או The Darjeeling Limited.

אני בורר את מילותיי בקפידה כדי לא להרוס את הקטעים הקטנים אך המשמעותיים של הסרט. למשל, סצינת הפתיחה שהיא בעיניי אחת מהפתיחות הכי טובות שראיתי לסרט כלשהו. היא נותנת לך להניח דברים מסויימים על הסרט רק כדי להפריך את זה לחלוטין כמה דקות אחרי זה. רק בשביל הפתיחה שווה לראות.
מה עוד טוב בסרט? הוא מצחיק. בדרך כלל לא בצורה של בדיחות כי כאלה כמעט ואין בסרט אלא בעזרת סיטואציות על גבול האבסורד אבל אף פעם לא חורגות ממנו.

הדמויות בעלות הרבה עומק בניגוד לקומדיה רגילה. העיקר בסרט הוא הדינמיקה בין שלושת הדמויות הראשיות. שלושה אחים על רכבת באמצע הודו בדרכם ליעד עלום הידוע רק לאח הגדול השתלטן. הם מנסים להתמודד עם אובדן ותוך כדי גם לחזור ולהתגבש - כמו פעם. לכאורה הם לא ממש סובלים אחד את השני, אבל אולי בעצם הם גם אוהבים? ההרגשה הטובה של הסרט מתקבלת כאשר סיטואציות שכבר קרו בשלב מוקדם יותר חוזרות אבל בוריאציה טיפה שונה.
עוד אהבתי את הטריקים המגניבים עם המצלמה. הילוכים איטיים ססגוניים, מצלמה מסתובבת החושפת כל פעם פרטים חדשים ועוד. המשחק של כולם טוב, לדעתי בזכות הבימוי של אנדסון. אה, כמעט שכחתי - פסקול מקסים ביותר בשילוב עם נופים יפים.

הסרט הזה הוא דרמה שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות יותר מאשר קומדיה. הייתי ממליץ לכל אחד (חוץ מחג'בי) לראות אותו.

בן אפלק במאי טוב?!

אני מרגיש צורך עז לשתף אתכם בחוויה שעברתי עכשיו. צפיתי בסרט הנהדר 'נראתה לאחרונה' / Gone baby, gone וגיליתי כל כך הרבה דברים חדשים שאני צריך לסדר לי אותם בצורת רשימה. אז הנה:

1. בן אפלק הוא במאי מבטיח. כמו במקרה של קלינט איסטווד, אני מעדיף אותו מאחורי המצלמה.
2. לעומת זאת, קייסי אפלק - אחיו של בן - הוא שחקן טוב. למרות מראהו החלוש הוא הצליח לשחק דמות קשוחה מאוד ואפילו מאיימת וגרם לי להאמין לו.
3. אותו קייסי הוא בעלה של summer phoenix, אחותם של river, joaquin, rain & liberty phoenix והוא אביהם של indiana august & atticus affleck.
4. אותו קייסי למד פיסיקה באוניברסיטת קולומביה ויום ההולדת שלו הוא יום אחריי.
   
5. הסרט מבוסס על ספר באותו שם שנכתב על ידי דניס ליאני (dennis lehane) והוא חלק רביעי מתוך חמש בסדרה של ספרי בלשים.
6. אותו דניס כתב גם את הספר עליו מבוסס הסרט המדהים 'מיסטיק ריבר' והיה חלק מצוות הכותבים של סדרת המופת The Wire.
7. הסרט 'נראתה לאחרונה' התקשר לי מיד עם 'מיסטיק ריבר'. בשוט הראשון של הסרט, שבו מראים בתים בשכונה בוסטונית, ישר קפץ לי הקישור. שמחתי לגלות שהסרטים דומים בדברים נוספים כמו אווירה, דילמות מוסריות וטוויסטים איכותיים בעלילה.
8. סקורסזה מביים סרט בכיכובו של דיקפריו (כמובן) שייצא בסוף השנה. הוא מבוסס על ספר נוסף של אותו דניס.

אמנם עדיין לא עבר הרבה זמן מאז הצפייה בסרט, אבל אני מרגיש שהוא הולך להישאר איתי. בכל זאת, עוד לא דיברתי בכלל על עלילת הסרט, אז למען הפרוטוקול הנה כמה מילים.
הסרט נפתח בסיפור היעלמותה של ילדה חמודה בת 4. התקשורת יוצאת מגדרה, השוטרים באטרף ודודתה של הילדה מחליטה לשכור את שירותיהם של זוג בלשים פרטיים כדי לעזור בחקירה. החקירה מגיעה לסוף מאכזב משהו, אבל זו רק תחילת הדרך והעלילה ממשיכה להסתעף עוד ועוד. אני מעדיף שלא לפרט מעבר לזה כי אני לא רוצה להרוס. מספיק להגיד שהעלילה מעניינת מאוד והיא החלק הפחות חשוב בסרט.
בסוף הסרט הגיבור מגיע לצומת דרכים מוסרית מאוד לא פשוטה וכשניסיתי לשים את עצמי בנעליו, פשוט לא ידעתי מה אני הייתי עושה. אני עדיין לא יודע. באמת שאין הרבה סרטים עם דיון מוסרי מוצלח כל כך. אם אתם אוהבים סרטים מותחים בקצב לא יותר מדי מהיר אבל אינטנסיבי ושאלות שהתשובה עליהן לא ברורה לחלוטין, אני ממליץ בחום.

ימבה המלצות

כפיצוי על היעדר עדכונים, אני מכריז על מבצע "עדכון מביא עדכון". מה שאני מתכוון, בעצם, זה שאני הולך להמליץ על כמה סרטים במכה.
אני אתחיל מהמוכר והצפוי. כולכם שמעתם עליו, כולכם קראתם עליו, ובכל זאת - הוא פשוט סרט מעולה ואני לא יכול להתעלם ממנו. אני מדבר על 'ואלס עם באשיר', סרט האנימציה הישראלי של ארי פולמן על מלחמת לבנון (המקורית). הסרט זכה בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר וכעת הוא מועמד מוביל לפרס האוסקר באותה קטגוריה. זהו הסרט הישראלי המוערך ביותר ביקורתית מזה שנים רבות ואולי בכלל (אפילו יותר מ'ביקור התזמורת').
הסרט מלווה את ארי פולמן בעודו מנסה להיזכר במה שעבר עליו בלבנון, בדגש על הטבח בסברה ושתילה שהסרט די מתרכז בו, תחילה בעקיפין ואחרי זה באופן ישיר מאוד. חשוב להדגיש שלמרות הצגת הסרט כדוקומנטרי (בערך) הסיפורים שבו אינם אמיתיים ברובם, גם אם הם מבוססים על דברים שקרו. פולמן מדגיש בסרט שהזיכרון הוא דבר לא אמין והוא נוטה לעוות אירועים מהעבר במיוחד אחרי תקופה ארוכה. הצבא לא יוצא טוב מהסרט אבל זה לא באמת הפריע בהמלך הצפיה. האנימציה עשויה בצורה מאוד מעניינת ושילובה עם הפסקול המהפנט יוצר ריתוק למסך. מיליון מבקרים לא טועים.

הסרט השני שאני רוצה לדבר עליו הוא סרט אקשן מגניב מאוד שבתכלס אין בו שום דבר שלא ראינו בסרטים אחרים, אבל זה פשוט כל כך כיף לראות את ליאם ניסן עושה את זה. אני מדבר על 'חטופה \ Taken'. ליאם ניסן הוא סוכן CIA לשעבר שמתוקף תפקידו עליו להיות קשוח, דק הבחנה וחסר עמוד שדרה בכל הנוגע לניהול משפחתו. אשתו עזבה אותו וגרה יחד עם ביתם בת ה-17 עם שוגר דדי די רציני. הבת היא מתבגרת מעצבנת ומניפולטיבית שמדברת עם אבא רק כשהיא צריכה אותו ומגיבה באותה צורה כשהוא מביא לה מכונת קריוקי או כשהוא עוזר לה להתמודד עם טרוריסטים. כן, יש טרוריסטים שחוטפים אותה ואת חברתה כשהן טסות לפריז וזה די מעצבן את ליאם אז הוא טס לשם בעצמו כדי לחלץ אותה. בשלב הזה הסרט הופך לעונה שלמה של 24 בשעה וחצי כשניסן נוקט לפעמים טקטיקות שג'ק באואר היה עלול לבחול בהן כדי להגיע לאינפורמציה שהוא צריך.
האקשן מאוד זורם ולנו נותר רק להצטער ששינדלר לא נקט בטקטיקות כאלה כלפי הנאצים.

הסרט האחרון להיום הוא קצת מוזר ואיזוטרי ואני ממליץ עליו עם הסתייגות. הוא סרט מעולה שמשוחק, מבוים ומצולם לתפארת כהרגלו של אלמודובר, אבל כולם שם הומואים והם מדברים רק ספרדית. אם שני המכשולים במשפט הקודם לא הפריעו לכם, אז ממש כדאי לראות. הסרט נקרא 'חינוך רע' והוא מספר על במאי מצליח למדי שאהובו מימי בית הספר קופץ לביקור פתע. זה מעלה המון זיכרונות - חלקם טובים וחלקם ממש לא - ומכריח את שניהם להתמודד עם מצבים בעיתיים מאוד. למרות סצינות הסקס הגבריות הנועזות למדי, סוף הסרט הוא שעשה עליי את הרושם החזק יותר. אני חושב שהמסרים והרעיונות המובעים שם מדברים לכל אחד, ללא קשר לסוג האיברים שהוא אוהב למשש.

סרט לא מוכר אבל מעולה

ברצוני לתקן היום עוולה היסטורית עתיקת יומין שנעשתה לסרט המעולה הנקרא 'התוכנית' או 'Best Laid Plans'.
זהו סרט משנת 1999 שהשם המוכר היחיד הקשור בו הוא זה של ריס וית'רספון צעירה מאוד. למרות התפקיד המשני יחסית שיש לה בסרט, זו ההופעה הטובה ביותר שלה שיצא לי לראות ואחרי שראיתי את הסרט התחלתי לשים לב אליה בסרטים.
העלילה מספרת על ניק, בחור צעיר במצב כלכלי גרוע, העובד במפעל מיחזור של העיירה טרופיקו שהיא חור שבחורים. אביו, שהיה פרופסור לספרות, נפטר ולא משאיר לניק ירושה כלל בגלל חובות למס הכנסה. המקרה מפגיש את ניק עם ליסה, נערת עיירה עם שאיפות לצאת ממנה וביחד הם מתכננים לעזוב את המקום לנצח. אלא שלגורל יש תוכניות אחרות עבורם ומזימת פשע קטנה שניק מסתבך בה גורמת לשרשרת של בעיות שמעמידה אותם בסכנה כלכלית ופיזית. כדי לצאת מהתסבוכת ניק מחליט לנסות לנצל מכר ותיק מימי הקולג' שלו ושלושתם נכנסים למערבולת שלא ברור לאן היא תוביל אותם. כל תוכנית שהם מתכננים מתבצעת לא ממש כפי שהם היו רוצים והעלילה הולכת ומסתבכת.
הסרט הקטן הזה הוא כמעט נקי לגמרי מיומרות. הוא מבטיח לנו סיפור טוב והוא מספק את זה. למעשה, לדעתי מדובר באחד הסרטים הבודדים שאני מכיר שהצליחו באופן מושלם בכל מה שניסו.
העלילה מאוד מעניינת, מותחת ומפתיעה. שנות התשעים היו שנות הטוויסט בקולנוע והסרט הזה מלא בהם, אבל להגנתם ייאמר שהם עשויים ממש טוב ואף פעם לא נדחפים בכוח.
המשחק של שלושת הדמויות הראשיות נפלא. כל אחד מהם שכנע אותי הוא/היא מישהו/י שהייתי יכול לפגוש ברחוב. התסריט המרשים בהחלט תורם לזה, בונה דמויות עגולות ומעניינות.
הצילום והבימוי משלימים את התמונה ונותנים את הטון הנכון לכל אורך הסרט. כל הזמן הרגשתי שמי שהולך ומסתבך הוא אני ולא הגיבורים. הסרט הזה עובד עליי בכל פעם שאני צופה בו, וצפיתי כבר לפחות 4 פעמים.

החיסרון היחיד של הסרט הזה הוא קמפיין השיווק שלו. למה לעזאזל הוא לא מוכר? תפיצו את הבשורה, חבר'ה.

התזמורת מבקרת בשעת תה ותרבות

למען האמת, לא היו לי ציפיות גבוהות מהסרט הזה. איכשהו, שכנעתי את עצמי שאני לא אוהב אותו ובדיעבד אני בעצמי לא מבין למה. אולי למרות כל הדוגמאות הנגדיות שנחשפתי אליהן בשנים האחרונות, עדיין קשה לי להאמין שסרט ישראלי ייצא טוב - וזו טעות גדולה! אין מה להגיד, קשה לשנות דפוסי חשיבה.
'ביקור התזמורת' נפתח בהגעתה של תזמורת המשטרה של אלכסנדריה לארץ. מהתחלה, ולאורך כל הסרט, דואג הבמאי (ערן קולירין) להדגיש את האבסורדיות של הסיטואציה. חבורה של מצרים לבושים במדי שרד מהודרים בצבע כחול על רקע החום-אפור המאפיין את דרום הארץ. הסרט בעצם לא עובד קשה מדי ולוקח את הדברים ב"איזי". מהר מאוד מתגלה שאף אחד לא בא לאסוף את התזמורת כמתוכנן ומנהיגה העיקש, תאופיק (ששון גבאי בתפקיד חייו), מחליט שלא לפנות לעזרה לשגרירות - הם יסתדרו לבד. המשימה לברר את דרך ההגעה ליעדם מוטלת על נגן צעיר ושרמנטי (סאלח בכרי) בשם חאלד, שהבחורות הישראליות מעניינות אותו הרבה יותר מההופעה הקרבה.
עקב אי הבנה, התזמורת מגיעה בטעות ל"בית התקווה", יישוב קטן בנגב שחוץ מתקווה אין בו הרבה. כל סיטואציה מובילה לאחרת, כמו בקומדיית טעויות אבל בלי ההקצנה והקומדיה. יש הרבה קטעים מצחיקים בסרט, אבל כולם נובעים מהבדלי תרבויות או האירוניה שבמצב לא סביר, למשל הסצינה שבה למרות מחסום השפה מדריך חאלד נער ביישן איך להתנהג עם בחורות.
רונית אלקבץ משחקת את דינה, בעלת מסעדה מקומית המסכימה לארח ללילה כמה מנגני התזמורת. זמן מסך רב מוקדש לשיחות בינה לבין תאופיק ולמתח מיני מסוים הנבנה ביניהם. גם במקרה הזה, שום דבר הוא לא מוקצן וכל הזמן יש תחושה שאנחנו צופים בהתרחשות אותנטית.

הסרט זכה ב-8 פרסי אופיר ועוד המוני פרסים בפסטיבלים בינלאומיים ויש עליו קונצנזוס עולמי של סרט מהמעלה הראשונה.

על בלדות ומחסור בעדכונים

קודם כל, התנצלות - הייתי עסוק מאוד בזמן האחרון ובקושי יצא לי לצרוך תרבות וגם מה שצרכתי היה בינוני ברובו. אתמול סוף סוף ראיתי סרט ראוי להמלצה - 'הבלדה על ג'ק ורוז' / רבקה מילר (כתיבה ובימוי). רבקה הנ"ל היא בתו של המחזאי ארתור מילר ואשתו של דניאל דיי לואיס, שלגמרי במקרה משחק את התפקיד הראשי בסרט.

הבלדה פה היא על גבר מזדקן וחולה ובתו בת ה-16 שמנסים להחיות בכוח את החלום ההיפי המת כבר למעלה מעשור (עלילת הסרט היא ב1986). הם חיים בקומונה המאמינה בשוויון זכויות, רכוש משותף ומוות לחזירים הקפיטליסטיים - כל הדברים הרגילים בעצם, רק שחוץ משניהם אין שם אף אחד אחר. ההימצאות של שניהם שם בגפם והיחסים האינטימיים ביניהם יוצרים מתח מיני מטריד שלעיתים עובר את גבול הקריפיות.
העלילה נעה בשני מישורים - המעבר של המאהבת של דיי לואיס והילדים שלה לגור איתו (כשבתו מתנהגת כמאהבת קנאית) והמאבק שלו ביזם נדל"ן המתעקש לבנות קוטג'ים גנריים על אדמה שאולי היא אדמת ביצה. ככל שמתקדם הסרט, שתי החזיתות מכבידות עליו יותר ויותר והוא מנסה להבין מה בעצם המטרות שלו בחיים.
הדבר הכי מדהים הסרט הוא המשחק (סרט של דיי לואיס, מה ציפיתם?). כל השחקנים מצטיינים בתפקידם כשהמלך הבלתי מעורער בראשם. מה שעוזר להם הוא התסריט שמעניק עומק רב גם לחלק מהדמויות המשניות כמו המאהבת המוצגת בהתחלה כאישה חמה ואוהבת, אך אנחנו כל הזמן מגלים צדדים מפתיעים באישיות שלה.
נושא המלחמה של ההיפי בקפיטליסט החמדן כבר נלעס לעייפה מזמן בקולנוע אבל גם כאן הסרט מצליח להכניס אמירה מקורית וקצת מפתיעה.
כמעט שכחתי לספר על הפסקול הנפלא של הסרט. לאורך כל הסרט משובצים שירי רוקנרול ישנים ואיטיים כמו I put a spell on you, ומשהו בהם כל כך מתאים לאווירה הכפרית שזה שבה אותי.
החסרונות של הסרט יכולים להיות שהוא איטי ואין בו הרבה התרחשויות של ממש אלא בעיקר כאלה שמפתחות את אופי הדמויות. אנשים שחייבים קצת אקשן בסרט עלולים לא להתחבר לפסטורליות התמידית הזאת. כל השאר - לכו תראו.

The Fall

מעבר לכל חלום (כי 'הנפילה' זה סרט על היטלר) / The Fall
במאי: Tarsem Singh (בהצלחה לבטא את זה)
שחקנים: קטינקה אונטרו, לי פייס.

הסרט המקסים הזה נעשה כבר בשנת 2006 ומשום מה יצא רק השנה להקרנות. לא יודע למה זה קרה, אבל הפספוס הוא שלנו - יכולנו לראות אותו כבר לפני שנתיים!
העלילה מתארת את מערכת היחסים הנרקמת בין פעלולן מדוכא שהגיע לבית חולים אחרי ניסיון התאבדות לבין ילדה בת 5 ממשפחת מהגרים שהספיקה כבר לעבור גיהנום לא קטן בגילה הצעיר. רוב הסרט מציג בצורה ויזאולית מרשימה מאוד סיפורים שהפעלולן מספר לילדה, אך לב הסרט הוא דווקא בעולם האמיתי. לא הכל תמים כמו שזה נראה בהתחלה ולדמויות יש מניעים נסתרים. הקונפליקט שנוצר כתוצאה מכך הוא החלק המרתק פה.
אני חייב להודות שהילדה הקטנה (קטינקה אונטרו) שבתה את ליבי במהלך הסרט. היא מגלמת את הילדה התמימה והמבולבלת מעט בצורה מושלמת ולא נותר לי אלא לחשוב שהיא בעצמה ילדה תמימה ומבולבלת.
הסרט לא מחדש הרבה מבחינת סיפור, ויזואליה או אפילו יחסים אבל הביצוע שלו כל כך טוב שאני יכול להכריז עליו בלי לחשוב פעמיים בתור הסרט שריגש אותי הכי הרבה בעשר השנים האחרונות. לא פחות.
בארץ הוא לא מוקרן בקולנוע בכלל ואפשרי לראות אותו רק במסגרת פסטיבל "אייקון" או על DVD.

המלצה שבקטנה

ההמלצה של היום היא קצת פחות חמה מהרגיל, אבל אני מרגיש שלא עדכנתי מספיק בזמן האחרון אז למה לא - סרט חביב מאוד שלא גרם לי להשתפך אבל הצחיק אותי אז מגיע לו.
ידוע שקומדיה טובה קשה למצוא בימינו ואם בקומדיית מתבגרים עסקינן אז קשה כפליים. לצורך יישור קו - קומדיות הנעורים הכי טובות שיצא לי לראות: אמריקן פאי, יורו טריפ וילדות רעות. בסדר הזה.
אז הסרט של היום הוא...

סופרבאד / Superbad
תסריט: סת' רוגן, אוון גולדברג
שחקנים: ג'ונה היל, מייקל סרה, כריסטופר מינץ-פלאס, סת' רוגן, ביל היידר

כאמור, סרט ממש מצחיק, כנראה שבמיוחד לחנונים שבינינו. למי שלא שם לב, חנונים זה הדבר החם עכשיו והסרט הזה הוא ספינת הדגל של הגל הזה. משלב קטעים מצחיקים ודביליים (המון תמונות של בולבולים) וקטעים מצחיקים ושנונים (רוב הדיאלוגים בין הגיבורים, חבל להרוס) וכל זה כשהוא מצליח להציג את הדמויות בדיוק כמו שהן - חנונים אבל לא במובן הקריקטורי של המילה אלא כמו החנונים שאנחנו מכירים מהעבודה, הלימודים או המראה (תלוי את מי שואלים).
תכלס, תוך כדי שכתבתי את זה שכנעתי את עצמי שמדובר בסרט ממש טוב, אז אני מעלה את החום של ההמלצה שלי.

תהנו!

המלצה זו לא מילה

סרט - "האביר האפל" / The Dark Knight

סרט המשך ל"באטמן מתחיל". סרט שהוא כל כך הרבה יותר מקומיקס.

לא ללכת לקולנוע, לרוץ. עכשיו. לא חייבים לקרוא את זה עד הסוף, פשוט לקום עכשיו וללכת לקולנוע.

2 במחיר 1

הרבה זמן מאז שהמלצתי על משהו, ולכן אני מנצל את ההזדמנות של מעט זמן פנוי ונותן פה Double Feature - שתי המלצות על שני סרטים מעולים שמוקרנים עכשיו בקולנוע.

קח את זה כמו גבר / Forgetting Sarah Marshall

בימוי: ניקולס סטולר

תסריט: ג'ייסון סיגל

קומדיה רומנטית (כן, כן, תמשיכו לקרוא) מבית היוצר של סרטים כמו "Superbad" ו"Knocked Up", שמעורבים כאן רק בהפקה. למען האמת, אני לא כל כך התלהבתי מהסרטים הקודמים שלהם, את אלה שראיתי, אבל הסרט הזה הוא באמת משהו מיוחד.

ג'ייסון סיגל (מרשל מ'איך פגשתי את אמא' שגם כתב את התסריט) משחק כאן את התפקיד הראשי של פיטר, מלחין לסדרת טלוויזיה שהחברה הסלבריטי שלו זרקה אותו. ליבו שבור, הוא נוסע להוואי ושם הוא נתקל במקרה לחלוטין באקסית עם החבר החדש והמגניב - באסה. אבל יש גם צד חיובי - פקידת המלון ממש כוסית (מילה קוניס, שאחרי הסרט אני חצי סוגד לה). רק מנתוני התחלה אלה אפשר לנחש את עלילת הסרט עד סופה, כולל כל הטוויסטים, אבל הרי לא בשביל זה אנחנו פה.

'קח את זה' הוא לא סתם קומדיה רומנטית. ההומור שלו מאוד מגוון, מוולגרי עד שנון מאוד, ורצוף בסיטואציות קומיות והפקות של ממש לקליפים בדיוניים, פרומואים לסדרות ויש אפילו אופרת רוק! לאורך כל הסרט עברתי ממצב של צחוק מתפרץ לצחקוקים וגיחוכים. אפילו התרגשתי בשביל הגיבור בקטעים הנכונים.

ג'ייסון סיגל מיצב את עצמו כיוצר (לא שחקן, שימו לב) מוביל עם הסרט הזה - גם משחק, גם כותב, גם מנגן, גם שר ובטח גם אופה, אם כי לא הראו את זה בסרט. אני חושב שמה שהכי אהבתי בסרט הזה, בדומה לסדרה המומלצת בחום 'איך פגשתי את אמא', הוא האהבה לקולנוע והומור שבולטת מאוד בסרט. הוא לא נעשה ע"י מחולל בדיחות הוליוודי כלשהו כמו רוב הקומדיות העכשויות. הבדיחות בסרט ממש מצחיקות את יוצרי הסרט, ומה אני אגיד לכם - מסתבר שזה ממש חשוב.

ברוז' / In Bruges
בימוי ותסריט: מרטין מקדונה

סרט יוצא דופן בז'אנר שלו, בעיקר בגלל שקשה להגדיר לו אחד. מצד אחד קומדיה שחורה, מצד שני פשע ואולי בכלל דרמה. מוצלח מאוד בשני הצדדים אבל בצורה שונה מהרגיל.
ריי (קולין פארל) וקן (ברנדון גלסון) מגלמים שני מתנקשים שנשלחו לחופשה כפויה בברוז' (זה בבלגיה), שהיא עיר עתיקה בסגנון פראג וערים אירופאיות עתיקות אחרות, לאחר שהמשימה שהם היו אמורים לבצע השתבשה.
ריי מבלה את רוב זמנו בלהתענות בגלל הטעות שעשה וקן (המבוגר יותר) דווקא שמח על ההזדמנות לתייר. שניהם מחכים לשיחת טלפון חשובה מהבוס וכשהיא מגיעה, היא מזעזעת את עולמם לחלוטין וזורקת את הסרט מהמחוזות של קומדיה קלילה לדרמת התמודדות עבור שתי הדמויות הראשיות.
אחד הדברים המוצלחים בסרט הוא הקוד המוסרי החזק של הדמויות - גנגסטרים ורוצחים. הם מאוד נזהרים לא לפגוע בחפים מפשע ומסוגלים לדון בהגיון ותרבותיות גם בסוגיות הרות גורל כמו למי מגיע למות, באיזו צורה ואיך הכי הוגן לעשות את זה. אלה אנשים שהייתי מארח לשעת תה ותרבות.
בסרט לא מעט דמויות משניות מוצלחות מאוד, כמו גמד ממורמר והתאבדותי והבוס של הצמד (רייף פיינס). כל השחקנים בסרט מוצלחים, מה שנותן את החיזוק לטון האפל והמהורהר של הסרט שזה דבר מאוד מוזר לומר על קומדיית פשע.
אל תצפו לסרט קצבי וקליל, הסרט הזה לוקח את הזמן שלו וכמה שזה כיף לראות את זה.

Shaun of the dead

המלצת השבוע הפעם היא של "קלאסיקה" מבחינתי. הסרט "Shaun of the dead" או בשמו העברי הגרוע "מת על המתים" הוא פרודיה על סרטי זומבים כמו שפרודיה צריכה להיות.
קודם כל זה מאוד מצחיק. אני חושב שכל אחד ימצא שם משהו שהוא אוהב (אלא אם כן אתם לא מסוגלים לעכל מבטא בריטי) - מבדיחות פלוצים דרך סיטואציות מצחיקות ועד לשנינויות שאפשר לפספס בקלות אם לא שמים לב.
הסרט לוקח על עצמו להראות איך תיראה פלישה של זומבים כאשר הגיבורים הראשיים הם דמויות בריטיות אפתיות רגילות. התוצאה נהדרת. במקום חבורה של בני נוער צעקניים שקופצים ממקום למקום יש כאן שני חבר'ה מגניבים שמודאגים מהבעיות עם החברה/משחקי מחשב הרבה יותר מהמתים המהלכים שסוגרים עליהם.
מה שיפה זה שאת כל הדברים האלה, הסרט מצליח לעשות מבלי להיות מטומטם ומבלי להפוך לאוסף סצינות שדומות לסרטים אחרים. "שון המתים" הוא גם סרט זומבים. הוא דואג לעלילה אמיתית לעצמו וההגיון הפנימי של הסרט, מגוחך ככל שיהיה, מחזיק מעמד כל הזמן, גם כשכולם מרביצים לזומבי עם מקלות ביליארד לצלילי Don't stop me now. והם בכלל מחשיבים את עצמם לקומדיה רומנטית.
בעיניי זה הסרט המצחיק של העשור, בלי הגזמה. אם לא ראיתם, תראו. אם ראיתם, תראו שוב.