על החדש של אתגר קרת שמעתי לגמרי במקרה. העברתי כמה דקות עד הרכבת ב'צומת ספרים', עומד בתור מאחורי חיילת, כאשר פתאום שמתי לב שהיא מחזיקה ספר של אתגר קרת שאני לא מכיר. שאלתי אם זה ספר חדש והיא הצביעה על ערימה גדולה של עותקים ממש בקדמת החנות. מרוצה ומלא בהתרגשות קניתי עותק לעצמי בזריזות רבה. לרגל המאורע אפילו זנחתי את הספר שקראתי באותו זמן וזינקתי על (הספר של) קרת בשקיקה.
למרות העובי היחסי של הספר, הסיפורים הקצרים והקריאים רצים במהירות וקשה מאוד להניח את הספר מהיד, כמו הספרים הקודמים. למעשה יש הרבה דברים שדומים לספרים הקודמים של קרת וזה גם מה שמאכזב קצת. יש כמה סיפורים אינטנסיביים, כמה הזויים, כמה מוזרים וכמה צפויים באותו מקצב מוכר. יש יותר סיפורים שמתרחשים בארה"ב וההבדל השטחי הזה הוא כנראה הכי גדול שבולט לעין.
שלא תבינו אותי לא נכון - מאוד נהניתי לקרוא את הספר. הוא מכיל כמה סיפורים מצויינים כמו "בוקר בריאות" על אדם שמאלתר שיחות עם אנשים רנדומליים בבית קפה כדי לתת לחייו משמעות, "צוות" על יחסיו של אב גרוש עם בנו למול יחס עוין מול האקסית והחבר החדש ו"מסיבת הפתעה" שהוא הסיפור הכי ארוך בספר (17 עמודים) שמספר על אישה שמנסה בנואשות לשמח את בעלה ע"י מסיבת הפתעה שמגיעים אליה רק כמה אנשים חצי זרים. אין ספק שקרת נשאר סופר מאוד מוכשר, כפי שהיה בעבר, אבל אני קיוויתי באופן אישי שבספר החדש, שיצא אחרי הפסקה של 8 שנים מאז קובץ הסיפורים האחרון, תהיה התקדמות כלשהי, לקיחת סיכונים, רלוונטיות.
הסיפור הכי מייצג הוא זה שהספר נושא את שמו. הסיפור מסופר מגוף ראשון של קרת עצמו על אנשים שבאים אליו הביתה ומאיימים עליו שיספר להם סיפור. אני מבין את זה כהתרסה בפני הקוראים על ציפיותיהם הלוחצות על קרת להיות מכונת סיפורים משומנת היטב. שמע, אם אתה מרגיש שמיצית אז אתה לא חייב.
עוד עדות (משמחת דווקא) לחוסר הרלוונטיות של הסיפורים הוא העיסוק הנפוץ יחסית בפיגועי התאבדות. טפו טפו טפו, העניין לא ממש על סדר היום והסיפורים האלה חייבים להיות רלוונטיים בשביל לגעת. אולי אלה סיפורים ישנים, מה שיכול להסביר את תחושת המחזור. נושא נוסף שחוזר בחלק גדול מהסיפורים הוא תחושת הגיבור שחייו ריקים ואין להם מטרה. הרי אין נושא שיותר מאפיין את קרת מנושא זה, על פי עדותו שלו והחל מהסיפור הראשון שכתב ("צינורות"), אז איך זה שיותר מעשרים שנה אחרי אנחנו דורכים באותו מקום?
בקיצור, למרות שנהניתי מאוד, אני לא חושב שיהיה לי כוח לעוד ספר אותו דבר. מקווה שעד הדפיקה הבאה בדלת משהו יזוז שם.
